מלכת הצער שלי
במלאת 40 שנה למותה של ג'ניס ג'ופלין, הזמרת הפרועה והמשפיעה ביותר על דור הזמרות שבא אחריה, מספרת לימור שפיגל על הג'ופלין הפרטית שלה: "היא היתה ועודנה קול המוזיקה שיוצאת מהקרביים, לחשיפת פחדים, בדידות וכאב"
הטיול הגדול שלי אחרי הצבא לא היה במזרח הרחוק או בדרום אמריקה. הוא היה בארצות הברית, שאותה תרתי מצפון לדרום וממזרח למערב, על מנת לראות ולחוות את כל אותן תמונות מהסרטים, מדפי הספרים ומהשירים. בלאס וגאס מצאתי בית לכמה חודשים, הוסטל מטיילים מיוחד שהציע מגורים תמורת כמה שעות בדלפק הקבלה לבחורה בת 21 מישראל.
ערב אחד התכנסנו כמה מעובדי ההוסטל וצפינו בסרט "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של טרי גיליאם. באחת מסצינות הנסיעה בסרט מושמע ברקע השיר "Combination Of The Two" של להקת "Big Brother and the Holding Company". זמזמתי את המנגינה בחדר, וג'יי, אחד האמריקנים הבודדים שעבדו בהוסטל, הסתכל עלי בתמיהה ואמר: "בחורה מישראל שמכירה את ג'ניס ג'ופלין?". כששמע שזו היכרות שהחלה עוד בגיל 14, התפלא עוד יותר.
ג'ופלין בפעולה. תעוזה נשית יוצאת דופן (צילום: Gettyimages)
היום (ב') מלאו 40 שנה למותה של ג'ופלין, אולי הזמרת הכי משפיעה - שלא במודע - על דור הזמרות שבאו אחריה עד לימים אלה. מבחורה דחויה בפורט ארתור, טקסס, היא הפכה לזמרת הרוקנ'רול המובילה של שנות ה-60, עד למותה המיותר ממנת יתר במלון בלוס אנג'לס, בשיא קריירת הסולו, ב-4 באוקטובר 1970.
בכיתה ח' שמעתי שיר שלה בליל שבת ברשת ג', בתכנית הרוק היחידה של התחנה, שכמה שנים לאחר מכן שינתה את פניה והפכה לתדר ישראלי בלבד. משהו בצרידות ובחספוס בקולה של ג'ופלין משך אותי אל שירתה, ויומיים אחר כך כבר היה מונח בחדרי התקליט הישן של אבי "Pearl", שיצא לאחר מותה ונחשב לטוב ביותר שלה.
עטיפת "Pearl". מארון התקליטים של אבא
ההאזנה לתקליט לא השביעה את סקרנותי, ובמשך שנתיים חיפשתי את שאר האלבומים שהיא הוציאה, כסולנית וכחברת הלהקה Big Brother and the Holding Company. היא היתה בשטח שמונה שנים בלבד, באלבום הראשון של הלהקה היא אפילו לא היתה הסולנית הראשית, אבל אחרי פסטיבל מונטריי של 1967 לא היה ספק שיש משהו חדש, מפתיע, נועז וחתרני באוויר. לצד ג'ימי הנדריקס ולפיד הגיטרה שלו, התגלתה לעולם ג'ופלין, שנתנה את כל כולה על הבמה, בתצוגה שנחשבה אז לתעוזה נשית יוצאת דופן.
כוכבהּ נסק במהירות, בהופעות אינסופיות ובתכניות האירוח בטלוויזיה האמריקנית, שלא ידעה איך לאכול (ולבלוע) את הזמרת ששרה מהבטן. טום ג'ונס אמר אחרי ששר עמה את השיר "Raise Your Hand", שזו היתה חוויה מוזיקליות יוצאת דופן של "צעקות שמעולם לא חשבתי שיכולות להיקרא 'מוזיקה', אבל בעיניה הן היו כך. עכשיו אני מבין את זה".
ג'ונס וג'ופלין. "חוויה מוזיקליות יוצאת דופן"
בשבילי היא היתה ועודנה קול אמיתי למוזיקה שיוצאת מהקרביים, לחשיפת הרגשות, הרצונות, המאווים, הפחדים, הבדידות, הכאב והצער של החיים. נכון, היו באותה תקופה עוד זמרות-יוצרות שחשפו הכול על הבמה, אבל הן לא עשו זאת באותה עוצמה פראית, בהקרבה אינסופית לביצוע ולקהל, שג'ופלין העניקה בכל הופעה והופעה. המשפט המפורסם שלה: "על הבמה אני עושה אהבה מול 25 אלף איש, אחר כך אני הולכת הביתה לבד", מתמצת את מה שהיא היתה ואת מה שהיא העניקה לעולם.
התקליטים החרוכים שלה עדיין מתנגנים אצלי בפטיפון, והדיסקים שליוו אותי באותו טיול כבר נתקעים מרוב שריטות. ג'ופלין תמיד היתה שם בשבילי בקולה הסדוק, למרות שהיא רחוקה שנות דור מהחיים בישראל. עכשיו היא ככל הנראה יושבת שם למעלה עם המשקה האהוב עליה, סאת'רן קמפורט, בתוך המרצדס בנץ המפורסמת שהיא שרה עליה, לוקחת עוד לגימה ואומרת רק שתי מילים: "That's it". הצחוק שלה ממשיך להתגלגל עד היום.
ג'ופלין. "בעיניה", אמר טום ג'ונס, "צעקות היו מוזיקה"
צילום: AP
מומלצים
