בהלת החונק מתל אביב. השבוע לפני
שבע גופות מסוממות ועירומות וחשוד מסוכן שמסתובב חופשי, בנו של "הצולע" משוק הפשפשים. המצוד אחר הרוצח הסדרתי ב-1989, איך ידענו שעגנון זכה בנובל לפני ההודעה הרשמית והסעיף שכמעט מנע מטל ברודי קריירה בישראל. הארכיון נפתח במדור השבועי
שתי דירות, שבע גופות, רוצח אחד: הוא הזמין את הקורבנות שלו - חמש נשים ושני גברים - לדירות בתל אביב וביפו, שם סימם אותם וחנק אותם למוות באמצעות חוט חשמל. כעבור כמה שבועות של מצוד נעצר הרוצח, מוחמד חלבי, פלסטיני ממחנה הפליטים ג'בליה בעזה, שהורשע ונידון לשבעה מאסרי עולם.
השבוע לפני - לכל הכתבות
יום שישי, 20 באוקטובר 1989. ב-17:00 אחר הצהריים הזעיקו אזרחים שוטרים לדירה בשכונת שפירא, לאחר שמהמקום עלה ריח חריף. השוטרים, שלא הצליחו לפרוץ את דלת הכניסה, הזעיקו כבאים. לפי התיאור ב"ידיעות אחרונות", כשפרצו את הדלת הם גילו לתדהמתם שלוש גופות עירומות של שתי נשים וגבר שנחנקו למוות.
כמה שעות לאחר מכן, ב-2:00 בלילה הגיע צוות סיור של המשטרה לרחוב יהודה הימית ועלה לקומת הרביעית, לדירתה של אישה שהוכרה כמכורה לסמים. דלת הדירה לא הייתה נעולה והשוטרים נכנסו פנימה. בחדר השינה הם ראו גופות של שתי נשים עירומות, כשהן חבוקות. כעבור שעה, בעוד בכירי היחידה המרכזית עומדים ליד הבניין שביפו, נשמעה זעקה בקשר. איש המעבדה לזיהוי פלילי שעסק באיסוף ממצאים בדירה צעק: "יש כאן עוד שתי גופות".
קציני המשטרה מיהרו בחזרה למעלה ומצאו - מתחת לגופות שתי הנשים - גופות של גבר ואישה, שהוסתרו מתחת לכיסוי המיטה. במשטרה הוכרזה כוננות גבוהה. באותה שבת יצאו צוותים מתוגברים של המשטרה לבדוק את בתיהן של פרוצות ולתור אחר כל שבריר מידע אפשרי שיורה על מקום הימצאו של החשוד ברצח.
החוקרים העריכו שהרוצח הוא אותו חלבי, שנהג להתרועע עם הנרצחים, אבל צו איסור פרסום הוטל על זהותו. רק בדרום תל אביב וביפו הסתובבו בלשים עם תמונות החשוד ועברו בין הסוחרים ובין העובדים הפלסטינים שהתגוררו בעיר. המשטרה גם עצרה את אחיו של חלבי, בחשד שהוא קשור לרציחות. רק שבוע לאחר מציאת הגופות פרסמה המשטרה את תמונתו של חלבי, בן 32.
אז פורסם גם שחלבי הוא עבריין מסוכן, שנידון למאסר על מעשי שוד, שוחרר מהכלא והחל לסייע לשב"כ. הוא נודע במעשים האכזריים שלו ברצועת עזה ולכן הוועדות העממיות גזרו עליו עונש מוות. "מוחמד הסתובב כל הזמן בתל אביב, בחיפה ובירושלים. הוא אף פעם לא ישן כאן, כי לא אהבו אותו כאן. הרביצו לו כמה פעמים והוא ברח", סיפרו תושבים בג'בליה, שהוסיפו כי פעמיים ניסו להתנקש בחייו ובקבוקי תבערה נזרקו לעבר ביתו ברצועה.
צעיר תושב תל אביב שהכיר את הרוצח תיאר אותו בכתבה ב"ידיעות אחרונות": "הוא גבר חזק מאוד, שרירי וגבוה. גופו מכוסה בכתובות קעקע מפחידות. על הגב מצויר בחור מחזיק נשר בשתי ידיים. על החזה שני לבבות והמון כתובות בידיים. הוא סיפר לי שהיה עצור בעזה, אבל אחר כך שוחרר בסיוע השב"כ. מאז סיפר לי שהוא עוזר לשב"כ ומתפרנס מעבודות בניין ומשמירה בבניינים".
בשוק הפשפשים הכירו היטב את חלבי. אביו, המכונה "הצולע", עבד במקום כמה שנים. הוא קנה חפצים ומכר אותם ברצועת עזה. חלבי עצמו התרברב לא פעם, סיפרו אלו שהכירו אותו, בהיותו סייען של ישראל. "הוא סיפר לכולם שהוא עובד עם השב"כ", סיפר בעל מסעדה בשוק הפשפשים. "הוא היה מראה גם את הצ'ק שהוא מקבל מהם כל חודש. 850 שקל. כשהיו נכנסים ערבים לחנות או למסעדה בה שהה, היה מגרש אותם בקללות. הוא סיפר שביקש להתגייר, אבל ברבנות עשו לו בעיות".
חלק מבני משפחות הנרצחים - חמישה יהודים ושני ערבים - הכחישו כי יש קשר בין הקורבנות לעולם הפשע. אביה של אחת הנרצחות הכריז שייתן 10,000 שקלים, בנוסף למכוניתו מדגם סיאט מלאגה מודל 1986, למי שיסייע ויעביר מידע על מקום הימצאו של הרוצח.
כעבור כמה שבועות נלכד חלבי מסתתר בצריף ברצועת עזה. על גופו נמצא פתק: "אני הרוצח מוחמד חלבי". הפתק נועד להיות מונח על גופת אישה מעזה, שנודעה כמשתפת פעולה. חלבי התכוון לרצוח אותה ואת בעלה. עוד התברר מחקירתו כי בעזרת אקדח מפלסטיק הוא תכנן לחטוף חייל, לקחת את נשקו ולרצוח אותו. חלבי לא הסתפק בכך ובחדר החקירות הוא שוחח עם אחיו והשניים תכננו לחסל בהזדמנות הראשונה בחניקה את ראש צוות החקירה של המשטרה. בינתיים הוא ממשיך לרצות מאסרי עולם.
מתיחות בגבול הסורי
כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים, ב-18 באוקטובר 1966 עלה רכב צבאי על מוקש בגבול סוריה, ששלטה אז ברמת הגולן. חייל נפצע קל. הייתה זו עוד תקרית בשורה של אירועים חבלניים של אנשי הפתח. בעקבות התקרית אחז את שליטי דמשק החשש כי ישראל תגיב ולכן הם נקטו בצעדים מיוחדים ובתוך זה גיוס כללי של אזרחים ל"צבא ההגנה העממי".
בנוסף התירה דמשק היתר למשקיפי או"ם לסייר לאורך גבולה עם ישראל, כפי שהרשתה ישראל למשקיפים בעבר. רדיו דמשק הפסיק לשדר את ההודעות של הפתח על הפיגועים שביצע בשטח ישראל.
הסורים החזיקו ב"אזור המוגן", שבו נערכה הביקורת של פקחי האו"ם, כלי נשק כבדים, כולל טנקים ותותחים. אבל לקראת הביקורת סילקו הסורים את הנשק הכבד באורח זמני. בהמשך התברר כי לא מדובר באנשי פתח שהטמינו את המוקש, אלא באנשי קומנדו סורים שיצאו מאחד המוצבים בגולן.
נובל ראשון לישראל
באותו יום נפוצו השמועות על זכייתו של הסופר ש"י עגנון בפרס נובל לספרות. הכול התחיל בשיחת טלפון בין מנהל שירות השידור הישראלי למנהל שירות השידור השבדי, שביקש הקלטה אישית של עגנון וגם פרטים ותמונות על הסופר. באותה שיחה אמר השבדי כי נודע לו ממקורות מהימנים שעגנון יזכה בפרס נובל.
קול ישראל שידר את הידיעה ומיד אחריו שידר את ההדלפה גם הרדיו השבדי, שהסתמך על עמיתו מירושלים. שגרירות ישראל בשבדיה הוצפה במברקים ובשיחות טלפוניות של אנשים שביקשו לדעת "מה האמת". בירושלים אמרו כי מן הראוי היה להמתין בפרסום הברכות הרשמיות מטעם נשיא המדינה,
ראש הממשלה ושר החוץ עד לפרסום ההודעה הרשמית של האקדמיה המלכותית השבדית.
עם שידור הידיעה הגיעו רבים לביתו של עגנון בשכונת תלפיות בירושלים. בני משפחתו של הסופר הקפידו לקבל את הברכות מחוץ לבית, כדי למנוע טרדות מהסופר, שקשה היה לו לעמוד במשא הכבד של קבלת אורחים מרובים, כך נכתב אז ב"ידיעות אחרונות". בין המבקרים היו צוותי תקשורת מארצות הברית שהקליטו את דבריו. עגנון עצמו, ששמר על שגרת יומו למרות המבקרים הרבים, אמר: "מעולם לא ציפיתי לפרסים".
למחרת בשעה 14:30 בצהריים פורסם בשטוקהולם כי עגנון הוא הזוכה בפרס נובל לספרות יחד עם המשוררת היהודייה-גרמנית נלי זק"ש. אישים בשבדיה הביעו מורת רוח מהפרסום המוקדם בישראל. השגריר הישראלי בשבדיה קיבל מכתבים, שבהם הביעו השבדים פליאה על כך שראשי מדינת ישראל בירכו את הסופר עוד לפני שהוכרז על זכייתו.
עגנון לא קיבל שיחת טלפון משבדיה. הקונסול השבדי קרל לינדהול הגיע לביתו בירושלים ובישר לו על הזכייה. הסופר אמר לנציג השבדי: "אני שמח על הכבוד שנפל בחלקי ואם יזכני אלוקים בחיים, עוד יראו שלא טעו בי... היום ברכתי ברכת הטוב והמטיב ואחרי ימי הטרדות אני באמת שמח על הפרס המכובד שהוענק לי". גם הדיפלומט השבדי הצעיר לא הסתיר את גאוותו על הכבוד שנפל בחלקו להיות הראשון שהביא את הבשורה הרשמית לסופר בשם ממשלת שבדיה.
בביתו של עגנון הקוניאק זרם כמים וקפה ועוגות חולקו למבקרים הרבים, תואר בכתבה ב"ידיעות אחרונות". הסופר שאל את מבקר המדינה לשעבר ד"ר יצחק נבנצל, ששימש כמתורגמן לשבדית: "איך יהיה שם בשבדיה, כאשר אני אינני מדבר בשום שפה זרה?" נבנצל השיב: "את הפרס, מר עגנון, קיבלת לא בעד השפות שאינך יודע, כי אם בעד השפה העברית שאתה מאמניה".
עולה לסל
ועוד באותו שבוע מאוקטובר 1966. לישראל הגיע אז שחקן כדורסל צעיר מארצות הברית, שלא קיבל אישור לשחק במדי מכבי תל אביב. היה זה טל ברודי, שיוביל את הצהובים לזכייה בגביע אירופה היסטורי, אבל הצעדים הראשונים שלו בארץ הקודש לא היו קלים.
ברודי, שכיכב בנבחרת ארה"ב למכביה, לא הורשה להירשם כשחקן מפני שהחוק אז קבע מפורשות כי "להירשם בהתאחדות כספורטאי יוכל אך ורק אזרח ישראלי או תושב ישראלי,
לרבות תושב זמני אשר שהה בפועל בישראל לפני ההתחלה של עונת התחרויות בענף אליו נרשם".
כיוון שברודי הגיע רק כחודש אחרי תחילת משחקי הליגה בכדורסל, ברור היה שלא יוכל להירשם ולהופיע באותה עונה. מ"מ יו"ר ההתאחדות לספורט, יוסף ענבר, הסביר: "אחרת תוכל כל קבוצה להביא מחו"ל שחקנים מעולים לפני כל משחק חשוב בליגה או בגביע".
מכבי תל אביב ערערה - וזכתה. בחודש שלאחר מכן רשם ברודי את הופעת הבכורה מול מכבי פתח תקווה, במשחק שנערך במסגרת ליגת מכבי, בזמן פגרת הנבחרת, שהתמודדה בטורניר קדם אליפות אירופה. בהופעת הבכורה קלע ברודי 31 נקודות והצופים אמרו ש"כל נקודה שלו הייתה שווה זהב".
לפנייה לכתב/ת 
