ליסה בר: סוגרת חשבון עם היטלר

    ליסה בר נשלחה לסקר תערוכה של אמנות גרמנית בעבודתה בעיתון - ושם נולד "צבעים נמלטים", רומן שעוסק באמנים שנרדפו על ידי הנאצים. "העובדה שהיטלר הציב לעצמו משימה להרוס את האוונגרד שלחה אותי למסע של כתיבה". בראיון ל-ynet היא מספרת על האהבה לישראל, על סגירת חשבונות ועל איך גרמה ללאה רבין לבכות

    יותם שווימר
    ליסה בר לא היתה צריכה לעבור דרך חתחתים כדי למצוא רעיון לרומן הביכורים שלה - הנושא בחר אותה. "בשנת 1991 נשלחתי למשימה עיתונאית לסקר תערוכה של אמנות גרמנית שהוצגה בשיקגו", היא מספרת. "כשנכנסתי למוזיאון עצרתי מיד, והבנתי: מצאתי את הסיפור שלי". האקספרסיוניזם הגרמני שהוצג בתערוכה, עתיד היה להוות נדבך משמעותי בספר הפרוזה של בר, "צבעים נמלטים", שרואה עתה אור בהוצאת סימנים בשיתוף עם ידיעות ספרים, בתרגומה של אינגה מיכאלי.

     

    ברומן בר מתארת את סיפורם של אמנים שנרדפו על ידי הנאצים, שקיימו מערכה אכזרית להשמדת האוונגרד הגרמני. החרמות, השחטה ואלימות של המשטר הדיקטטורי - כל אלו הם מנת חלקם של גיבורי הרומן ההיסטורי והדרמטי מאוד שכתבה בר. והסיפור, כמובן, מתובל באהבה, בזעם, בקנאה, בחברות ובשאלות של תשוקה יצירתית ומאבק.

     


     

    "אני בתו של ניצול שואה", מספרת בר, "אבל לא ידעתי על החלק הזה של השואה - במיוחד המשימה של הנאצים להרוס את האוונגרד. היטלר ונתיניו רדפו את האקספרסיוניסטים הגרמנים בטירוף שלא ייאמן. השאלה שרדפה אותי היא מדוע".

     

    ומה גילית?

     

    "לפני שהיטלר נהיה 'היטלר' הוא השתוקק להיות צייר, אולם הוא נדחה פעמיים מהאקדמיה לאמנויות יפות בווינה. נאמר לו שעליו לוותר, שהוא פשוט לא טוב מספיק. החלום שלו להיות אמן אמיתי נחרב, והרי אין בושה גדולה יותר מלהיות אמן ללא כישרון. בהינתן לו עמדה של כוח, היטלר רצה נקמה. הוא היה נחוש להרוס את האמנים, הארכיטקטים, המורים, סוחרי האמנות וכל מי שקשור לתחום שלא התאים לאידיאל הארי באשר למה נחשב כאמנות. עבור היטלר זה לא היה פוליטי - זה היה אישי".

     

    בר השתמשה בסיפור הביוגרפי הזה והלבישה אותו על אחת הדמויות המרכזיות בספר. יתרה מכך, היא החליטה להעמיק ולהציג את הסיטואציה מתוך נקודת המבט של האמנים. "הנושא ששזור לאורך הרומן הוא עד כמה רחוק תלך בשם תשוקתך", היא מבארת. "האם תהרוג עבורה? תגנוב? תהרוס אחרים? ומהכיוון השני - האם תעשה הכול כדי להציל אמנות? כל דמות בספר מציגה אספקט אחר של ביטוי התשוקה הזו".

     

    מה מגדיר את כתיבתך?

     

    "כשאני כותבת אני נותנת לדמויות שלי לעשות את העבודה. אין לי מושג לאן הן הולכות או מה הן מתכננות. הסיפור, על כל נפתוליו, נמצא בשליטתן של הדמויות. הייתי עיתונאית במשך 25 שנה, והייחוד שלי היה כתבות פרופיל אישיות, ראיונות אחד על אחד עם מפורסמים, פוליטיקאים, אתלטים. המטרה שלי היתה לפענח מה מניע אותם, מדוע הם מבצעים את הבחירות שלהם.

     

    "זו בעצם חקירה רגשית. המיומנויות הללו באו לידי ביטוי בעיצוב הדמויות בספר. אכפת לי מאוד מהן, ואני מאמינה שקשר רגשי כזה מיתרגם לקוראים וגורם לדמויות להיות אמינות. אם הקורא של הספר לא הולך לישון כיוון שהוא באמצע הקריאה, אם הוא אומר לעצמו: 'רק עוד פרק אחד, אני לא יכול להפסיק', אז עשיתי את עבודתי כראוי. ורק ברגע זה הכתיבה שלי מגדירה את עצמה".

    "צבעים נמלטים". מה שלא ידעת על השואה
     

    בר שימשה ככתבת ועורכת של ה"ג'רוזלם פוסט", עורכת במגזין "מומנט", שנוסד על ידי אלי ויזל, ובעוד מגזינים ועיתונים שונים בכל העולם. "אני אוהבת עיתונות, לתת במה לקולו של מישהו", היא מספרת בהתלהבות.

     

    "אני נוצרת בלבי את העבודה העיתונאית שביצעתי, את האתגרים היומיומיים בסיקור אירועים, ואת הטירוף סביב הדד-ליין. אבל בלילה, בסופי שבוע או בשעות הבוקר המוקדמת, כשאני כותבת פרוזה, זה מאפשר לי את החופש היצירתי לרוץ למרחקים ארוכים - לאתגר את עצמי, לשאול שאלות של מי ומתי ולמה, ולצלול פנימה לתוך סיפור. האמת היא, שאני זקוקה לשני האלמנטים הללו: עיתונאות מספקת את התשוקה שלי לספר את האמת, והפרוזה מאפשרת לי ליצור אמת חדשה".

     

    ניסיונך כעיתונאית סייעה לך בכתיבת הרומן?

     

    "הכישורים שלי כעיתונאית היו הכרחיים לכתיבת רומן מתח היסטורי על מלחמת העולם השנייה. המשמעת הנוקשה, שהיא חלק מעבודתו של עיתונאי - בדיקה מהירה של עובדות, מחקר, גישה למסמכים, ראיונות, ציטוטים - היתה בעלת חשיבות מכרעת ביצירה. המחקר שעשיתי נערך במשך למעלה מארבע שנים, ורק אז הרשיתי לעצמי לשבת ולכתוב את הרומן. הפן של המחקר היה קריטי, כי ידעתי שאם אפילו אדם אחד יקרא את הרומן שלי ויזהה בו שגיאה - אני אאכזב את עצמי, במיוחד את הצד העיתונאי שבי".

     

    ומה קרה כשישבת לכתוב?

     

    "הייתי נחושה לערבב את היצירה עם המציאות. שאלתי את עצמי: כיצד אמן מסתכל בציור, מתבונן בעולם? סופר יתאר צהוב והאמן, לעומת זאת, ימחיש כיצד הצהוב מרגיש, מריח, מה הוא מעורר. התמצית של האקספרסיוניזם היא כזו: הרגש הוא שמצויר ולא הנושא הוא שנראה. הזרם הכאוטי והמבריק הזה באמנות הבהיל את הנאצים כיוון שהוא סחף את העולם בסערה, והם היו נחושים לחסל אותו.

     

    "המטרה שלי כעיתונאית היתה להוכיח זאת על ידי כך שאראה שרשרת של אירועים דרך אמת היסטורית, בזמן שהתפקיד שלי כסופרת היה לספר את האמת על ידי חשיפה של האופן שבו הדמויות שלי חיו אז, ציירו באותה תקופה".

     

    "צבעים נמלטים" נבחר לספר השנה של איגוד המו"לים העצמאיים וזכה בפרס אופוס מגנום - פרס הקולנוע של הוליווד. אחת הסיבות להצלחתו של הספר היא האיזון הנכון בין סיפור טוב לתיעוד היסטורי. בר טוענת שיותר מדי היסטוריה משעממת אותה, ולכן כתבה את הספר בסגנון שהיתה נהנית לקרוא בעצמה. "רציתי שהספר יהיה מלהיב ומלא השראה", היא מסבירה. "אני אוהבת היסטוריה, אבל לא רציתי שהיא תכביד על הרומן. רציתי להזרים את ההיסטוריה דרך דמויות שהן אמיתיות ורלוונטיות. שמתי את הסיפור, העלילה, היחסים הדחוסים בין הדמויות, בחזית, וההיסטוריה מגיעה מהדלת האחורית".

     

    מה הניע אותך לעסוק בכתיבה?

     

    "ידעתי שאני רוצה לעסוק בכתיבה כבר בכיתה א'. כתיבה היא נשימה עבורי. מי שמכיר אותי יגיד לך שאני היפראקטיבית - תמיד בתנועה, תמיד מוכנה לזוז - אבל כשאני כותבת, הזמן עוצר מבחינתי. התחנכתי בבית ספר יהודי קונסרבטיבי והמורים תמיד דחפו אותנו לשאול שאלות, לאתגר, להעמיק, ולהטיל ספק. באותו גיל צעיר ידעתי שאהיה עיתונאית כיוון שאני מאוד מסוקרנת מחייהם של אחרים. האינטראקציה שלי איתם, הראיונות שביצעתי לאורך השנים - דחפו אותי להיות סופרת. יש בתוכי כל כך הרבה להעניק, כל כך הרבה סיפורים משלי לספר".

     

    בר מצהירה על עצמה כמי שקוראת כל סוג של ספרות ("אפילו רומנים טראשיים וסקסיים"), וכמכורה לחדשות. פוליטיקה אהובה עליה במיוחד, אולי משום ש"זהו ללא ספק התחום היחידי שבו האמת משונה יותר מהדמיון". הכול מרתק אותה, והדבר ניכר גם בהתרגשות הרבה שלה לשתף מחוויותיה האישיות. "אני מסוקרנת מהחיים, מאהבה, מטיולים, מצפייה בילדות שלי נהפכות לנשים", היא מוסיפה.

     

    צפו: אילן הייטנר מקריא מתוך ספרו החדש (צילום: ירון שרון)

    בכיתה ד' יצרה בר במסגרת פרויקט אישי דגם של מצדה ("אתה יכול לתאר לעצמך שידעתי כל דבר על המקום, לפני שבכלל טיפסתי עליו"). לישראל הגיעה בפעם הראשונה כנערה בקבוצה מאורגנת, "והתאהבתי כמובן בחייל יפה תואר".

     

    בשנות העשרים המאוחרות שלה, אחרי שסיימה קשר רומנטי ארוך, שבה לישראל והחלה לעבוד ב"ג'רוזלם פוסט" - העבודה המעניינת ביותר שהיתה לה, לדבריה. היא סיקרה את תהליך השלום שהחל בשנת 1992, וסופו ברצח יצחק רבין. כמה שבועות לאחר מכן מגזין "ווג" ביקש ממנה לקיים ראיון עם לאה רבין.

     

    מה את זוכרת מהראיון הזה?

     

    "ידעתי שזה הולך להיות אחד הראיונות הקשים בקריירה שלי. הכול היה רגיש כל כך באותה תקופה;

    המדינה כולה היתה שרויה באבל. הראיון ארך שלוש שעות והתקיים בדירתה בתל אביב, רק היא ואני. ישבנו זו מול זו, שתינו קפה - מרחק רגשי מינימאלי. לאה רבין לא היתה קורבן של אף אחד. שאלתי אותה שאלה שאני זוכרת עד היום: 'האם הוא גא בך, באופן שבו נכנסת לנעליו -

    אם של אומה שלמה, כשאת עצמך שרויה בכאב עמוק כל כך?'

     

    "גברת רבין הסתכלה עלי, והחלה לבכות. בבת אחת לא היה עוד ריחוק של מראיין ומרואיין. היא בכתה, אני בכיתי, ואחזנו זו בזו לזמן ממושך. נשארנו בקשר אחרי הראיון, גם כשחזרתי לארצות הברית - עד למותה. הסיפור הזה נותר האירוע המשמעותי ביותר בקריירה שלי".

     

    האתגר הגדול של בר בכתיבת הספר היה, בצורה הפשוטה ביותר, הקושי לתמרן בין האמהות למציאת זמן לכתיבה. "הייתי גונבת חצי שעה כששידרו את 'דורה' או 'בארני'", היא מספרת. "ותאמין לי שכתבתי בכל שנייה משלושים הדקות האלה. לא היה לי זמן למחסום כתיבה". בהתאמה, גם השאיפה שלה מחוויית הקריאה את הספר פשוטה למדי: "אני מקווה שהקוראים לא ירצו שהסיפור ייגמר", היא מתוודה.

     

    "שהם יהיו משוקעים כל כך בחיי הדמויות, במאבקיהן ובאתגרים העומדים בפניהן, שאלו יישארו בלבם ובתודעתם. אני רוצה שהקוראים שלי יבינו באמת מה זה אומר להיאבק עבור התשוקה שלך עד הסוף. בעוד לציור יש בד קנבס, לתשוקה יש פנים - והאושר הגדול עבורי כסופרת הוא שהדימויים והפן הרגשי יישארו אצל הקוראים, הרבה אחרי שיסיימו לקרוא את הרומן".