אסתר פרסטר, בת 29, נולדה וגדלה בפולין, בעיר ז'שוב, בערך 150 ק"מ מקראקוב. "אני מסבירה בפרוטרוט", היא אומרת, "כי אף אחד פה לא שמע עליה, אבל כולם שואלים מאיפה אני בפולין ואחר כך מתביישים להודות שהם לא מכירים ומבלים חמש דקות בהנהונים".
היא בת לאב ניגרי ואם פולנייה ששכנעו אותה ללמוד בבריטניה, שם עשתה תואר ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת לונדון. במקביל ללימודי תואר שני השלימה גם לימודי תעודה בתרגום ועבדה במגוון תפקידי ניהול. ביקור אחד בישראל גרם לה להרגיש שזה הבית שלה, ובסופו של דבר עברה לגור כאן.
חבבו את "לאשה" בפייסבוק
חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
האוכל מגיע באיחור
בפוסט המדובר, שפרסטר פרסמה באנגלית בבלוג שלה, שנקרא "נדידה", היא מונה את מגוון הסיבות שגרמו לה להתאהב בישראל. הרשימה כוללת התפעלות מהישירות הישראלית חסרת הגינונים, מהקיץ התמידי ששורר כאן, מהעובדה שאפשר לנעול כפכפי אצבע בכל מקום וזמן, מהעובדה שמרבית המסעדות כשרות, מהחטטנות של אנשים ברחוב ואפילו מהעובדה ששליחים לא ממש ממהרים להביא את הטייק־אוויי שהזמנתם - מה שמאפשר לכם לצלצל מהעבודה ולהגיע הביתה בערך כשהאוכל מגיע.
זה נשמע כמו מאמר מגויס לגמרי. את בטוחה שאת לא עובדת במחלקת ההסברה של משרד החוץ?
"את לא הראשונה ששואלת, אבל לא - זה פוסט אישי לגמרי, שנכתב מתוך התלהבות שלי, בבלוג שפתחתי בשביל לשמור על קשר עם בני משפחה וחברים בעולם. די נדהמתי כשראיתי שיש לו פתאום מאות אלפי צפיות, ואני עדיין לא יודעת איך בדיוק להתמודד עם כל תשומת הלב הזאת".
האנגלית שלה משובחת, במבטא בריטי קסום, והעברית עוד לא, אבל היא בדרך. "אחרי שהרשת השתגעה מרוב תגובות לפוסט שלי, כל כך נבהלתי שהתקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה 'קחי אותי הביתה, זה מפחיד שכולם מתעסקים במה שכתבתי, ובכלל יש לי פחד קהל'. היא אמרה לי להתמודד, אז זה מה שאני עושה".
מה ידעת על ישראל לפני שהגעת לכאן?
"כמעט כלום. הכנתי את עצמי לכל מיני דברים איומים ונוראיים. חשבתי שיהיה לי הלם תרבותי, חשבתי שארגיש ניכור - אני לא האדם הכי חברותי, למרות שכשפוגשים אותי קל לטעות ולחשוב שאני חברותית..."
אז איך מצאת את עצמך כאן?
"כשחייתי לבד בלונדון החלטתי ללמוד קרב מגע לצורך הגנה עצמית, כדי להרגיש בטוחה כשאני הולכת הביתה בערב. לפני כשנתיים החלטתי לקחת קורס בישראל, במכון וינגייט, וללמוד לאמן ילדים כדי שאוכל להעביר שיעורי קרב מגע בלונדון.אבל שבועיים לפני הנסיעה סדקתי את כף הרגל ולא יכולתי לעמוד עליה. אני זוכרת שישבתי בעבודה, הכרטיסים היו לי בתיק ולא ידעתי מה אעשה בארץ עשרה ימים, אבל החלטתי לטוס בכל זאת. זה יישמע משונה, אבל ברגע שנחתתי כאן הרגשתי בבית. לא הרגשתי ככה בחיים, גם לא בפולין שבה נולדתי וגדלתי".
אם במשך כל השנים בפולין לא ידעת שאת יהודייה, איך גילית את זה?
"מדי פעם היינו מנהלים שיחות משפחתיות עם אמא שלי. לאבא שלי יש משפחה ענקית בניגריה שמעולם לא פגשתי, ולאמא שלי יש משפחה קטנטנה בפולין. זה סיפור שלא נגמר, ואני עדיין מגלה כל מיני עובדות חדשות בכל פעם שאנחנו מדברות. למשל, רק בשנה שעברה גיליתי שלסבתא שלי היה אח. לא משונה? מה שעוד יותר משונה, זה שאמא שלי מעולם לא הצליחה לשוחח עם הסבים שלי על מה שקרה להם בזמן מלחמת העולם השנייה. הם מסרבים לענות לשאלות. בשלב מסוים אמא שלי אמרה משהו על זה שאמא שלה, כלומר סבתי, יהודייה. שתינו לא ממש הבנו מה זה אומר, במקום שבו גרנו לא היו יהודים בכלל. אמא שלי מעולם לא דיברה על זה, ואחרי שהיא סיפרה לי, היא ביקשה שלא אגלה לאף אחד.
"כשהבנתי שהיהדות היא משהו שקיבלתי מהצד הנשי במשפחה, השאלה הראשונה שלי הייתה מה אני הולכת לעשות עם זה? התשובה הייתה ברורה לי מיד: אני חייבת לשמור שבת. התחלתי, ולאט לאט שמרתי עוד ועוד מצוות. לא רציתי לקחת על עצמי יותר מדי בבת אחת, כדי לא להישבר. זה הקשר שלי עם הזהות שלי ועם ההיסטוריה המשפחתית".
איך הגיבו הורייך?
"אבא שלי לקח את זה די קשה, אבל אני בטוחה שהוא יסתגל. אמא שלי לא אהבה את הרעיון שאני הופכת לדתייה, ואמרה שזה מסוכן להחצין את היהדות שלי, ושלא כדאי לומר את זה בקול רם. כשהיא הבינה שאני מאושרת, היא שמחה. היא אומרת שאני היחידה במשפחה שיש לה 'גן יהודי', כלומר תשוקה לשמור מצוות".
אפשר לשמור מצוות גם בלונדון, ובכל זאת החלטת לעבור לישראל. למה?
"היו לי כמה סיבות. בין השאר, כי הבריאות שלי הידרדרה בצורה חמורה כשגרתי בלונדון, לא יכולתי לסבול יותר את הביקורים אצל הרופאים. במשך שלוש שנים הרופאים חזרו ואמרו לי שאורח החיים הלחוץ שלי מסכן את בריאותי".
שקלת לחזור לפולין?
"במהלך השנים בלונדון הפכתי דתייה יותר ויותר, כך שלא יכולתי לראות את עצמי חיה בפולין. גם מבחינה מקצועית, רכשתי כישורים וניסיון בתחומים שלא חשבתי שיהיו מעשיים שם. אמא שלי אומרת שאני אף פעם לא מרוצה מהחיים ותמיד רוצה יותר. יכול להיות. אבל בלי הדחף הזה להתנסויות חדשות לא הייתי מוצאת את עצמי כאן. מבחינתי המעבר לישראל היה בדיוק ההתקדמות שרציתי בחיים, בישראל מצאתי שקט ושלווה".
שקט ושלווה? בישראל? את בטוחה שאנחנו מדברות על אותו מקום?
"נכון, זו לא הארץ הכי רגועה בעולם. מאוד צפופה וקולנית. וזה לא שאני עושה פה פחות. אני עובדת בעבודות מנהליות עבור חברות בחו"ל שמנוהלות על ידי ישראלים וחיי החברה שלי פה לא פחות גדושים מבלונדון. אבל במונחי איכות חיים, ישראל איפשרה לי להירגע. אני אמנם עסוקה מאוד, אבל משהו נרגע".
איך את מסבירה את זה?
"בלונדון הייתי רחוקה מהמשפחה שלי, וגם כאן אין לי בני משפחה בכלל, ובכל זאת פה אני מרגישה בבית. יכול להיות שלונדון הייתה גדולה עליי. תוסיפי לזה את מזג האוויר המעונן ותקבלי תחושה של מלחמת הישרדות אינסופית. לא הצלחתי להתמודד עם הלחצים בעיר כל כך ענקית, וכל פעם היו לי כאבים בחזה. ישראל, לעומת זאת, מלאה אנשים עם דם חם, שמאפשרים לך להתבטא - מותר להגיד מה את חושבת ואיך את מרגישה, כולם מביעים את הרגשות שלהם בצורה פתוחה לגמרי, את יכולה להגיד בקול רם כשמשהו מציק לך, את לא חייבת לחייך כשאת לא רוצה. הישראלים יותר ישרים. אני לא רוצה לצטט את הרצל, אבל כיהודייה אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה במקום אחר. הלוואי שהייתה לי תשובה יותר מתוחכמת מזו.
"ברגע שנחתתי בישראל ידעתי שאני רוצה לעשות עלייה. אני לא נוטה לקבל החלטות חפוזות, אבל כשהייתה לי הזדמנות לבוא שוב לישראל במסגרת תוכנית 'מסע' החלטתי להישאר פה כמתנדבת, ללמד אנגלית ולתרום מזמני ומיכולותיי למדינה".
"התפטרתי מהעבודה בלונדון, עזבתי את הדירה ומכרתי את רוב החפצים שלי, נשארתי עם שתי מזוודות בלבד. בהתחלה חשבתי שלא אעלה מיד ארצה אלא אבוא לתקופה ונראה. 'מסע' היא תוכנית של עשרה חודשים, וככל שהזמן התקדם הבנתי שהלחץ בחיי נעלם. שאני מתמקדת במה שחשוב לי בחיים".
איפה גרת בישראל?
"בזמן שהייתי בתוכנית 'מסע' הייתי בבאר שבע, ועכשיו אני לומדת במדרשה בירושלים. יכול להיות שאמצא את עצמי בקרוב בתל אביב, אם כי אני אוהבת את ירושלים".
מתגעגעת לחדר כושר זול
היא פה כבר שנה, בהליכי עלייה רשמיים, לומדת במדרשת "מעיינות" בירושלים (גמרא, תנ"ך, היסטוריה ופילוסופיה יהודית), פוגשת קבוצות של נוער יהודי מחו"ל שמגיע במסגרת "תגלית" כדי לספר על חוויותיה ומשתדלת להתנהל בקצב אטי מכפי שהייתה רגילה לנוע בו עד כה. "מיום שהגעתי ללונדון לא הפסקתי ללמוד, לעבוד, ללמוד, לעבוד. בכל רגע נתון היו לי שתיים־שלוש משרות. תמיד חייתי על הקצה. ישנתי שלוש שעות בלילה ותמיד היה משהו לעשות, כאן אני לוקחת את הזמן, מתאפסת על עצמי מחדש".
את יודעת שאחד התחביבים של הישראלים זה לקטר על המדינה.
"כל מגרעת שתמצאי בישראלי הממוצע, היא בעיניי סוג של קסם. אני אולי נראית רומנטית ואופטימית, אבל אני לא. אני בוחנת את המציאות בצורה מפוכחת ומרגישה כמה הישראלים חמים, ידידותיים, ישירים, מציאותיים ואכפתיים. אומרים עליהם שהם קולניים וצעקניים, אבל גם אני כזאת, ואולי לכן אנחנו מתאימים. חשבתי פתאום שישראל די דומה במנטליות שלה לפולין - אולי כי המדינה הוקמה על ידי כל כך הרבה פולנים".
במאי האחרון אמא שלה ביקרה אותה. "רציתי להראות לה מה אני כל כך אוהבת פה. אמא שלי היא אישה מקסימה אבל נורא ביקורתית וקשוחה. למרות זאת, אחרי יום היא אמרה: 'זה המקום הכי מדהים בעולם'. היא הבינה מיד למה אני מרגישה פה כל כך טוב".
יש משהו בחיים הקודמים שלך שאת מתגעגעת אליו?
"אני מתגעגעת לחברים שלי מלונדון, לחדרי כושר זולים עם ציוד משובח, להצגות בלונדון ולמקומות כמו קובנט גרדן ו'הרודס'".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"את צוחקת? את חושבת שאת החיים פה תכננתי? אילו הייתה לי שליטה בחיים בטח הייתי היום בפולין, קרוב לוודאי שבוורשה, נשואה ואם לשלושה ילדים לפחות, עם משרה קבועה, בית עם חצר ומכונית. אבל החיים האמיתיים שלי הגיעו למקומות שהדמיון שלי לא היה מסוגל להמציא. אני מתעוררת כל בוקר ולא מאמינה שאני כאן. אני לא מבזבזת זמן בתכנונים - אני חיה את חיי ומאמינה שמה שיקרה יקרה, בעזרת השם".
