שתף קטע נבחר

מלחמת מוחות

רוב האנשים יכולים לברוח בהצלחה מאלצהיימר, אבל בשביל זה צריך להתאמץ - ולא רק בסודוקו

להחזיק את עצמנו קצר כדי למנוע את אובדן הזיכרון (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
להחזיק את עצמנו קצר כדי למנוע את אובדן הזיכרון(צילום: shutterstock)

"אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ", כך אומרים היהודים כל שנה, יותר מאלפיים שנה, בתפילת מוסף של ראש השנה. מאז שהייתי ילד אהבתי את התפילה הזאת, אבל בזמן האחרון היא קיבלה משמעות חדשה: אם אתה רוצה לא לשכוח, אתה חייב להתאמץ. אם אתה רוצה לא ללקות בדמנציה בערוב ימיך, אתה צריך לאתגר את עצמך. אפילו לסבול קצת. ממש כך. זאת לא רק עמדה אידיאולוגית, עכשיו זה גם מדע.

 

סבתא האהובה שלי, ד"ר גרטה ליבוביץ לבית וינטר, סיפרה לנכדיה שוב ושוב שלדעתה נפלה אי-הבנה מהותית בעניין הקללה שקילל אלוהים את אדם, כאשר גירש אותו מגן עדן ואיחל לו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

 

סבתא אמרה שאנשים חושבים, בטעות, שהקללה היא הצורך לעבוד: "נגמר הפיקניק, ידידי. מעכשיו, אם לא תעבוד קשה ותזיע - לא תאכל". אבל סבתא חשבה שהקללה היא משהו אחר לגמרי: "מעכשיו, ידידי, לא תוכל לחיות בלי עבודה קשה. אתה חייב לעבוד קשה - לא כדי לאכול, אלא כדי להיות אדם".

 

וזה, כך מסתבר, נכון מאוד. אוסף אדיר של מחקרים שנעשו בכלים שונים והתפרסמו בשנים האחרונות מביא למסקנה אחת, חותכת וחד-משמעית: נכון להיום, שלהי 2017, הדרך היעילה ביותר שידועה לנו למנוע את אובדן הזיכרון ואת ההידרדרות הקוגניטיבית, שמחכים לרבים מאיתנו בשלהי חייהם, היא להחזיק את עצמנו קצר - לעבוד קשה בתחומים רבים ולא להפסיק.

 

חברת השפע המערבית משקרת לנו ומוליכה אותנו שולל כאשר היא לוחשת באוזנינו: "למה לכם לעבוד קשה ולהזיע? טייק איט איזי. מגיע לכם. כבר שילמתם את חובכם, ועכשיו הגיע הזמן להירגע ולכייף. אז בואו, אל תהיו פראיירים, תשאירו לנו את הדאגות ואת העבודה הקשה ותתמסרו לבילויים ולהנאות".

 

אני לא יכול להגיד את זה יותר בעדינות: זה לא רק מסר שקרי, זה גם מסר קטלני. שומר נפשו יעבוד קשה, יתאמץ מאוד, ידחף את עצמו עד גבולות הסבולת שלו מבחינה גופנית, שכלית וחברתית, ולא יפסיק עם זה אף פעם.

 

על סמך מה אני אומר את זה? הרי כל אחד מאיתנו מכיר לפחות פרופסור אחד שהיה איש אשכולות, אדם שלמד ועבד קשה כל חייו, ובערוב ימיו לקה בדמנציה. אנחנו יודעים גם שלדמנציות בכלל, ולמחלת אלצהיימר בפרט, יש גורמי סיכון גנטיים שנקבעו לפני שנולדנו, ואנחנו לא יכולים לשנות אותם.

 

אז הנה התשובה: אין גורם אחד שיכול להסביר או לנבא מי יקבל דמנציה. אבל אנחנו יודעים בוודאות שאפשר למנוע את השקיעה המנטלית ברוב הגדול של המקרים. זה לא מדע בדיוני: רוב האנשים יוכלו לעצור את הסחף בתפקוד המוח שמחכה להם בשלהי חייהם, ואפילו להפוך את עצמם לצעירים יותר מבחינה שכלית, אם יעשו בדיוק ההפך ממה שחברת השפע אומרת להם לעשות: יעבדו קשה, ולא רק בלפתור תשבצי סודוקו.

 

אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו קצר בהרבה תחומים, כדי לתרגל את המוח שלנו ולשמור אותו בכושר. כבר כתבתי בעבר על המחקר של דיוויד סנודון, שבדק את מוחותיהן של הנזירות במינסוטה. המחקר הראה שאפשר "לחסן" את המוח על ידי מאמץ שכלי וגופני שנמשך חיים שלמים, כך שאובדן תאי המוח (וכל אחד מאיתנו, כולל הנזירות, מאבד כל יום כ־100 אלף תאי עצב) לא יפגע ביכולות הקוגניטיביות שלנו.

 

איך זה קורה? איך אפשר לשמור על נפש צלולה עם מוח שמאבד תאי עצב בלי הפסקה? התשובה היא שהזיכרונות שלנו, כמו כל היכולות הקוגניטיביות שלנו, מקודדים ונשמרים ברשתות מסועפות של תאי עצב שמתקשרים ביניהם בחיבורים מיוחדים - סינפסות. כאשר תאי עצב מתים, הרשתות הללו מידלדלות, וזה לא טוב.

 

נכון להיום, כמעט בלתי אפשרי לעצור את מותם של תאי העצב במוחנו. אבל להצמיח קשרים חדשים בין תאי עצב, זה משהו שאנחנו יכולים לעשות תמיד. עם כל דבר חדש שאנחנו לומדים, עם כל התנסות חדשה שיש לנו ועם כל תרגול נוסף של משהו שאנחנו כבר יודעים, מתחזקות אצלנו סינפסות קיימות, ומה שאפילו טוב יותר - צומחות אצלנו סינפסות חדשות. אנחנו יכולים לעשות את זה עד גיל 120. וזה מקנה לנו חוסן - פשוטו כמשמעו - מפני אובדן הרשתות, כאשר חלק מתאי העצב שמשתתפים בהן מתים.

 

תארו לעצמכם שהמוח שלנו הוא פרדס. הפרדס הזה מזדקן בהדרגה, וחלק מן העצים מתים, אחד פה ואחד שם. כל זמן שהפרדס מוצל, הנפש שלנו צלולה. נכון להיום אנחנו לא יודעים לעצור את המחלה שהורגת את העצים. ואם הם ימשיכו למות, הפרדס יהפוך בהדרגה לחשוף, והשמש תייבש את הקרקע. אבל אם נגרום לכל עצי הפרדס להצמיח ענפים ועלים חדשים, ואם הקצב שבו צומחים הענפים החדשים יהיה גדול מן הקצב שבו מתים העצים - אז הפרדס שלנו יישאר מוצל תמיד. עם פחות עצים, אבל עם אותו הצל. זה מה שעשו הנזירות, וזה האתגר שלנו.

 

טוב, אבל למה לסבול? מה, כולנו נזירות פולניות? חס וחלילה. הסבל כשלעצמו לא מועיל לנו. אבל הסבל מאותת לנו שהגענו לקצה אזור הנוחות שלנו, כלומר, שמה שאנחנו עושים עכשיו - קשה לנו ומאתגר את המוח והנפש שלנו. וזה טוב. אם נפסיק ברגע שמתעוררים הקושי והכאב הראשונים - לעולם לא נגדל ולא נתחזק. ומי שלא מתחזק - נחלש, וההמשך ידוע.

 

עוד נקודה חשובה: אסור לנו לחכות עד שהפרדס שלנו יהיה חשוף ברובו. כאשר דמנציה כבר פורצת, קשה מאוד לחזור אחורה. הזמן לעבוד קשה הוא עכשיו. כפי שמצאה ליסה פלדמן-בארט במחקר הדמיה מוחית שהתפרסם בשנה שעברה, דווקא חלקי המוח שפועלים כאשר אנחנו מתאמצים עד כדי סבל הם אלה שמבדילים בין זקנים שמוחם צלול וצעיר, לבין אלה שמתחילים לדעוך.

 

זה לא אומר שאנחנו צריכים להמשיך לעבוד בעבודה שאנחנו שונאים או להביא את עצמנו לאפיסת כוחות על בסיס יומיומי. אבל היום, עם התארכות תוחלת החיים, המרוץ לשמירה על המוח והנפש שלנו הפך לריצה למרחקים ארוכים. אז רוצו, אנשים טובים, רוצו ואל תפסיקו.

 

בשורה התחתונה, אנחנו חייבים להבין שהיום כולנו רצים למרחקים ארוכים ולהתנהג בהתאם. פעילות גופנית מתאימה ומאתגרת, פעילות שכלית מאומצת וממושכת, דיאטה בריאה ונכונות לעשות, תמיד, גם מה שקשה לנו. אז שלוש, ארבע - ולעבודה. דוקטור אלצהיימר בעקבותינו, אבל רובנו יכולים לנצח אותו בריצה.

 

yovell.office@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים