שתף קטע נבחר

"את הילדים האלה אני לא אוביל לחופה": חני וינרוט נפטרה

בגיל 34 הלכה לעולמה מי שכונתה "גורו האמונה" של הנשים הדתיות, בתום כשמונה שנות מאבק הירואי במחלת הסרטן - לאחר שהרופאים צפו לה כחצי שנה בלבד. בפוסט האחרון שהעלתה לרשת כתבה לאלפי עוקביה: "בעזרת השם אחזיר בשמחות בלב שמח לכשאתחזק"

בריאיון ל-ynet סיפרה: "רציתי שהם יזכרו אותי... רציתי לתת להם משהו מעבר, משהו שאימא נותנת לילדים שלה. סוג של עצות לחיים, צוואה רוחנית. אז ניסיתי להסריט את עצמי, אבל פשוט כל הזמן הייתי בוכה" ()
בריאיון ל-ynet סיפרה: "רציתי שהם יזכרו אותי... רציתי לתת להם משהו מעבר, משהו שאימא נותנת לילדים שלה. סוג של עצות לחיים, צוואה רוחנית. אז ניסיתי להסריט את עצמי, אבל פשוט כל הזמן הייתי בוכה"

 

"חבריי היקרים והאהובים, אני מודעת לדאגה לשלומי ומתחזקת מכמויות האהבה שנשלחות אליי בכל מדיה אפשרית... בעזרת השם אחזיר בשמחות בלב שמח לכשאתחזק": במילים אלו נפרדה חני וינרוט מאלפי עוקביה בפוסט האחרון שהעלתה לפני כשבועיים.

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

 

וינרוט – מי שכינתה עצמה "סלב-סרטן" באחד הראיונות האחרונים שהעניקה השנה, ב-ynet – נפטרה היום (ד') לאחר כשמונה שנים של מאבק הירואי במחלת סרטן סופנית, שבהן הייתה ל"גורו אמונה" עבור אין-ספור אנשים ונשים שנאבקו במחלה וגם כאלה שלא. היא הותירה אחריה את בעלה, עו"ד דובי וינרוט, ושלושה ילדים. הלווייתה תתקיים בשעה שלוש בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. 

 

קראו עוד בנושא בערוץ היהדות:

 

וינרוט, בת 34 במותה, אישה חרדית וכלתו של עו"ד יעקב וינרוט, סיפרה בעבר כי הרופאים נתנו לה שישה חודשים פלוס-מינוס לחיות, לאחר שאובחנה כחולה בסרטן כרוני - מחלה סופנית. זה היה לפני כשמונה שנים, בעיצומם של לימודי התואר השני בפסיכולוגיה.  

 

 

עם גילוי המחלה החליטה וינרוט לחיות את החיים והייתה לסופרת שהוציאה שני רבי מכר סביב על החיים בצל המוות ואמונתה החזקה. היא הפכה אף למרצה מבוקשת ולבלוגרית פופולרית.

 

התמודדות עם שאלות קשות

וינרוט תמיד ביקשה מנשים שהתפללו לרפואתה לעשות משהו אישי ומשמח. לפני חצי שנה בדיוק ביקשה מחברה ללכת לצפות בזריחה לרפואתה, והדבר הפך לטרנד רשת של נשים חרדיות רבות, שהעלו תמונות תפילה בשקיעה ובזריחה לרפואתה.

 

 

לרגל צאת ספרה האחרון, "עולם הפוך ראיתי", סיפרה וינרוט בפתיחות אופיינית על התמודדותה עם המוות האורב לה: "על זה היה הבכי שלי, הסצנות, הדרמות, המשברים, הכעסים. על מה אני עושה עכשיו? למה אני קמה בבוקר? את הילדים האלה אני לא אוביל לחופה, לתורה ולמעשים טובים. פסיכולוגית אני לא אהיה, אז למה?

 

 

"הייתה לי משאלת מוות לא במובן של להתאבד, אבל במובן של אמירה לקב"ה: 'אם גזרת עליי כליה רוחנית, אין לי מה לעשות פה. הגוף הזה יחיה עוד יום או פחות יום. זה כמו התעללות. בשביל מה אתה מחזיק אותי, אם אני לא יכולה להיות באמת חלק מהקיום הזה?' אני זוכרת שזה הטריף אותי. ממש".

 

"זכות גדולה בשבילי להעביר איתן את השעות האחרונות"

מתוך המשבר, ההלם והכעס מצאה וינרוט את השליחות והייעוד שנתנו לה כוחות להמשיך. מה שהחל במכתבי פרידה פרטיים שכתבה לילדיה והעלתה לפייסבוק, "פשוט כדי שלא יילכו לאיבוד", הפך אותה לאדם מאוד לא פרטי, "גורו אמונה" לאין-ספור נשים דתיות.

 

עוד סיפרה: "חרדים באופן כללי מרגשים, מחבקים, עוטפים, הם תמיד שם. אני מקבלת מהם בדואר מכתבים של פעם, בכתב יד, שאליהם צירפו תמונה שפיתחו בצלמנייה. כמה רגש וכמה כוונה יש בזה בעידן הוואטסאפ והמיילים" (צילום: מיכאל ביטון) (צילום: מיכאל ביטון)
עוד סיפרה: "חרדים באופן כללי מרגשים, מחבקים, עוטפים, הם תמיד שם. אני מקבלת מהם בדואר מכתבים של פעם, בכתב יד, שאליהם צירפו תמונה שפיתחו בצלמנייה. כמה רגש וכמה כוונה יש בזה בעידן הוואטסאפ והמיילים"(צילום: מיכאל ביטון)

 

"מעבר לפחד מהמוות, הייתה שאלה מאוד גדולה: למה זה קרה? מה אני צריכה לעשות עם זה?" סיפרה אז. "מה אני צריכה ללמוד מזה? ועל מה להתפלל, להבריא? או להתפלל אולי שאספיק מה שאני רוצה בזמן שנותר לי? ומה אני בכלל רוצה? יש בעצם בחינה מחודשת של עצמך מול השליחות שלך בעולם.

 

"התחלתי 'לעבוד'. זו עבודה שאני ממליצה לכל אדם לעשות, רק שלי הייתה פריבילגיה לעזוב הכול ולהתחיל לחפש. חיפשתי שנה שלמה. קראתי המון. פגשתי אנשים שהיו צריכים למות, שמתו וחזרו, עם מנהרה, בלי מנהרה; הייתי פעמיים בסין עם מאסטר שהשפיע עליי מאוד, ביליתי לילות בספריות, טיילתי בעולם. ניסיתי להספיק הכול בשישה חודשים.

 

 

"רק אחרי הסרטן התחלתי לפגוש אנשים ולשמוע דברים שלא שמעתי לפני. אני פוגשת הרבה אנשים ונשים, מלווה אותם אל מותם - ולצערי זה קורה לי יותר מדי לאחרונה. יש הרבה חולות סרטן חרדיות שמבקשות לפגוש אותי, וזו זכות מאוד גדולה בשבילי להעביר איתן את הימים האחרונים, השעות האחרונות".

 

"ויום אחד המורה מוחקת את 'לרפואתה', וכותבת 'לעילוי נשמתה'"

וינרוט סיפרה על הרגעים האחרונים עם אותן נשים: "האישה החרדית שוכבת בהוספיס, ויותר ממה שכואב לה למות - כואב לה שה' אולי לא אוהב אותה. שאולי מענישים אותה. את יכולה להבין את זה? גברים לא, אגב. זה קורה לנשים שמקבלות השכלה מאוד בסיסית. יש את הרגע הזה של רגע לפני המוות, שהן אומרות לי: 'חני, ה' יכול הכול!' אין באמת התמודדות עם זה.

 

"חיפשתי שנה שלמה. קראתי המון. פגשתי אנשים שהיו צריכים למות, שמתו וחזרו, עם מנהרה, בלי מנהרה" ()
"חיפשתי שנה שלמה. קראתי המון. פגשתי אנשים שהיו צריכים למות, שמתו וחזרו, עם מנהרה, בלי מנהרה"

 

"ככה עד שעה לפני המוות. שנייה אחרי יגידו האבלים: 'זה מה שה' רצה', אבל לא יהיה את הרגע הזה בין לבין, שבו היא עדיין חיה - ומקבלת את זה שה' רוצה אותה מתה. זה כמו הרגע הזה שאת ילדה בכיתה, וכותבים את השם לתפילה על הלוח. ויום אחד המורה מוחקת את 'לרפואתה', וכותבת 'לעילוי נשמתה'. ספר התהילים נשאר אותו הדבר. בתור ילדה זה רגע קשה, ואת שואלת את עצמך, מה קורה פה? מה השתנה?"

 

 

עם היוודע ההידרדרות במצבה, עשרות נשים, שמרביתן כלל לא הכירו אותה אישית, החלו להביע את דאגתן הרבה. בעקבות זאת פרסמה וינרוט את מה שהיה לפוסט האחרון שלה, לפני שבועיים בדיוק: "חבריי היקרים והאהובים, אני מודעת לדאגה לשלומי ומתחזקת מכמויות האהבה שנשלחות אליי בכל מדיה אפשרית.

 

"בימים אלה, כשאני חלשה פיזית ונזקקת למנוחה רבה, אבקש להתחשב ולהימנע ממחוות מעיקות כמו ביקורי פתע. חשוב לי להגיד שאני קוראת כל מילה ומילה ושמחה בכל תמונה ותפילה שנשלחות אליי. אני אסירת תודה על האכפתיות ומתנצלת שלא מצליחה לענות אישית לכל אחד ואחת. בעזרת השם אחזיר בשמחות בלב שמח לכשאתחזק".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים