כך גוייסה פלוגה דתית למבצע אנטבה. הסרט
מיד אחרי מבצע אנטבה "גויסו" מאיר אינדור וחבריו לצילומי "מבצע יונתן" - הסרט שצה"ל היה מעוניין ביקרו. על הסט התבקשו הלוחמים הדתיים להשתין לפני העלייה למטוס, אבל התעקשו להחליף את הסצנה בתפילת שבת; התבקשו להסיר את הכיפות - והתעקשו להשאירן כ"קידוש השם". "עבורי הייתה זו הזדמנות פז לראות איך מארגנים תוך זמן קצר מבצע לוגיסטי ענק, ועל הדרך – גם לבדוק את הלוחמים שלי"
זמן קצר אחרי המבצע באנטבה, מתקשר אליי חבר מהצבא ושואל אם ארצה להשתתף ב"מבצע אנטבה". "חטפו עוד מטוס"? שאלתי, "לא... אבל עושים סרט על המבצע, וצריך לוחמים שישחקו את הלוחמים. תביא את החברים שלך".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
היינו חבורת לוחמים במילואים שהמתינו להתגייס למסגרת ביטחונית בהקמתי, והוא (שידע על העיכוב באישור הגיוס) הציע עבודת זמנית בשכר טוב. "השתגעת?" צחקתי במלוא פי, אבל החבר שכנע אותי ש"הצבא מעוניין בסרט בכדי לייצר הרתעה בעולם, ולמרות שההפקה היא מסחרית, הוא הולך להיות מדויק בפרטיו".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- אני חרדית, וגם לילדים שלי מגיעים לימודי ליבה/ טלי פרקש
- "אני כמו המראה המגדילה באמבטיה": סטנדאפ מהחיים
- האנשים המכוערים: כך הפכה גסות רוח לשיח לגיטימי/
רוחמה וייס
מנחם גולן, מפיק העל, ישב כבר שבוע במסלול צדדי בשדה התעופה בלוד עם צוות ענק שבנה העתק של הטרמינל של אנטבה, עם עולים מאתיופיה ששיחקו את האוגנדים - לצד גדולי השחקנים בארץ, ובהם שייקה אופיר וגילה אלמגור, אריק לביא ויהורם גאון. את האויב שיחק שחקן סרטי פעולה, שבכל פעם עורר בנו התפעלות כש'נהרג' מחדש והתמוטט בעוויתות.
הכיפות "בלטו" מדי, והתבקשנו להסירן
אבל עבורי הייתה זו הזדמנות פז לראות איך מארגנים תוך זמן קצר מבצע לוגיסטי ענק, ועל הדרך – גם לבדוק את הלוחמים שלי.
על כל הצד המקצועי הצבאי "פיקד" אברהם ארנן ז"ל, המפקד האגדי והמקים של סיירת מטכ"ל. אחת הסוגיות שהטרידו אותנו, הייתה הצורך בצילומי תקריב של פנינו. חלקנו לא התלהבו מהרעיון מטעמי צניעות, וחלקנו מטעמים מבצעיים. סוכם שנהיה ברקע, מאחור. הדוסים היו מרוצים מהרעיון גם בשל "קידוש השם" בעולם, כשייראו את הכיפות ה"יהודיות".
ההתלהבות נתקלה במכשול ראשון כשהתבקשנו להשתתף בסצנת ההסתערות. "קאט", צעק במאי המשנה, וביקש שנוריד את הכיפות כי הן בולטות מדי בעיניו.
להגיד לנו להוריד כיפות? בצבא לא הורדנו, אז שנוריד בשביל סרט? על זה שווה לשבור חוזה. פניתי לאברהם ארנן: "הייתי בסיירת שלך ביום כיפור, והיו דתיים..." עיניו נדלקו באחת: "אצל מי היית?" שאל. "בצוות של חנן", עניתי. "לך תגיד לבמאי שאתם ממשיכים עם הכיפות", הורה.
בהוליווד זה לא היה הולך
ביום החמישי לצילומים, שוב תקרית: בזמן צילום העלייה למטוס, רגע לפני שיוצאים לאפריקה – ביקש במאי המשנה שנעמוד בשורה לפני המטוס, ונתרוקן.
התרעמנו על עצם הרעיון להשתין מול המצלמה. "תצולמו מאחור, לא יראו את הפנים", הבטיחו לנו. אני כבר סיימתי פרק של שנתיים בתקשורת וצילום (ב"ידיעות אחרונות", לפני חזרתי לשירות), ולכן הרשיתי לעצמי להציע: "מדוע שלא תלכו על שוֹט של תפילה לפני הקרב? זה יהיה להיט בעולם היהודי".
אמרתי, ולא ידעתי את שניבאתי. בהוליווד זה לא היה הולך, אבל בישראל השמיים הם הגבול בדרכו של האמן הצעיר. גלובוס היה בעד שינוי התסריט. הזעיקו את מנחם גולן. הוא הביט בי בעיניו הטובות. הסברתי לו את הקונספט של הסצנה: יום שבת - היום שבו המריאו לאוגנדה - החיילים מתפללים לפני העלייה למטוס עם טליתות ושרים.
"ומי יביים ויוביל?" שאל גולן, "אתה מוכן?" כחזן היה לי ניסיון, אבל כבמאי? החלטתי לנסות. "וטליתות?" הוא הקשה, "אני אביא".
הבטחתי - וקיימתי. התרוצצתי בין בתי הכנסת בשכונה, ואספתי טליתות. בבוקר התברר שגולן לא לקח סיכון, ושאל טליתות ממחסן הלבשה.
הלוחמים התחבאו מתחת לטליתות
הגיע זמן הצילום. סצנה של תפילה, ומוכרחים להראות פנים בקלוז-אפ. אלא שאיש לא היה מוכן. החבר'ה התחבאו מאחורי הטליתות. הצלמים שרגילים לראות שחקנים שרבים ביניהם על כל דקת פריים, לא העלו על דעתם שלפניהם קבוצה שבורחת מהמצלמה, ואני מנסה למצוא סיבה ראויה - ומסביר שמדובר במנהג חסידי, שבו הנשואים הולכים עם הטלית על הראש.
"טוב", הם נאנחו, "נצלם אותך ממול, בקלוז-אפ". אני מתכוונן עם הגב אל השמש. "אתה מוכן לזוז קצת, כדי שהמצלמה לא תקבל רק את השמש?"
"אני לא יכול, אסור", משכתי כתפיים. "מתפללים לכיוון ירושלים" (בעודי מכוון בכלל לכיוון רמאללה). כך הצלחתי להתחמק מצילום פניי לאורך הסרט כולו, למעט בשניות שבהן רואים לוחם חסון עם כיפה, פורץ אל תוך הטרמינל. כמה השתניתי בשנים שחלפו. אלמלא הקריאה שלי, "רימון" - לא הייתי מזהה את עצמי.
מעולם לא עברה קבוצת לוחמים בוחן קרבי תוך משחק בסרט קרבי. "מבצע יונתן" שבר שיאי צפייה, ושבר גם את השיא הזה.
בקהילה היהודית בניו-ג'רזי לא שכחו
בחלוף עשרים שנה, בשנת 1995, הזדמן לי לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף במסגרת אירוח בניו-ג'רזי. חזן חד אוזן ניגש אלי בסוף התפילה, ושאל בהתרגשות אם אני החזן ש"שר לפני שטסו לאנטבה". השפלתי מבט ונאלצתי להודות באשמה.
ב"סעודה השלישית" כבר הציגו אותי כ"חזן הלוחם של מבצע אנטבה". ככה זה באמריקה שבה ג'ון ויין הוא גיבור מלחמת העולם השנייה, ורונלד רייגן הפך לנשיא - גם שחקן אלמוני הופך לגיבור הקרב שבו לא היה.
לפנייה לכתב/ת 
