פוגי עולה מן המים

יש משהו מרתיע באלבום "תולדות המים", בו מתאספים מיטב האמנים הישראלים, ביניהם שלום חנוך, גידי גוב, שלמה ארצי, ברי סחרוף, מאור כהן ואחרים, ומבצעים שירים חדשים שכתב דני סנדרסון. הרעיון כשלעצמו נשמע מגלומני, שלא לומר פומפוזי להחריד, אבל האלבום החדש של סנדרסון מתגלה כיצירה מהנה, לעתים ממש חכמה, ויש בה כמה מהשירים הכי טובים שלו מאז "גודל טבעי", אלבום הסולו הראשון שלו משנת 1982.
תמיד היה משהו קסום בכתיבה ובהלחנה של סנדרסון. הוא מהיחידים שהצליחו להתיך באופן אותנטי רוק אמריקני מהחוף המערבי של שנות השישים והשבעים (הביץ' בויז, האיגלס וכו') עם שביבי השפעות של מוזיקת והומור להקות צבאיות והווי ישראלי מקומי - היתוך שהפכך לאחד הסממנים הכי מזוהים עם המוזיקה הישראלית של שנות ה-70. יש לו את צליל הגיטרה הייחודי שניתן לזהות ממרחק אלפי שנות אור; לחנים מתוקים, שבמקרים רבים נשענים על לא יותר ממבנים של רוקנרול בסיסי (אם כי היו לו גם קטעים מאוד מורכבים, בעיקר בכוורת ודודה); אבל יותר מהכל, יש לו את היכולת לחבר עברית של יומיום לכדי תמונת צבע מילולית מקסימה. הוא תמיד נשמע עצל, כאילו לא מחובר, מתעד שעות של חוסר מעש לכדי שיר פופ קטן ולא חשוב, ואיכשהו בהפוכה – כזה שהופך למופתי, לפחות בקנה מידה ישראלי.
לצד זמר כריזמטי כמו גידי גוב, כל התכונות הללו התגלמו להצלחות מסחריות מדהימות (למעט "דודה"), אבל איכשהו בקריירת הסולו שלו, ההצלחה המסחרית הגיעה רק לעתים רחוקות; בעשור האחרון הוא אפילו לא הצליח לחבוק אלבום זהב, מה שאי אפשר להגיד על הפוטנציאל של האלבום הנוכחי, שמזקק את כל תכונותיו הטובות של סנדרסון דרך סולנים שיוכלו לקחת אותו אל הרף המבוקש ויותר.
עובדה מעניינת בפרויקט השאפתני (חסר תקדים במושגים ישראלים) היא החיבור בין דורות של יוצרים, מוזיקאים ומפיקים. במחנה הוותיק מככבים עובד אפרת, רמי קליינשטיין, שלמה ארצי, משה לוי, שלום חנוך ומזי כהן; במחנה הצעיר נמצאים רן שם טוב, חמי רודנר, יובל שפריר, מאור כהן, יהלי סובול, טל שגב וזמרת אנונימית בשם נועה ג'ינו. לחבורה הכללית אפשר להוסיף את יזהר אשדות, שאחראי על המאסטרינג ועל כמה מיקסים טובים. כולם יחדיו העניקו לאלבום צבע עדכני ורלוונטי, ומוזיקלית, זהו, אכן, האלבום הכי רלוונטי של סנדרסון מזה שנים. כל זה היה חסר משמעות אלמלא התאמץ סנדרסון לכתוב שירים טובים, ובאלבום החדש יש לא מעט שירים כאלה. אז הנה השירים, אחד אחד, לפי הסדר:

1. יהודית רביץ – "כמו עפיפון"

לחן עם השפעות ג'אזיות בו נוטלים חלק ג'אזיסטים טובים (ירון גוטפריד, ואיתן איצ'קביץ', למשל), שמצליחים להעניק לו את הסווינגיות הנחוצה, ורביץ מבצעת אותו מקסים למדי. ההפקה של יובל שפריר ורן שם טוב ממשיכה את הקו שהנחה אותם ב"געגוע", אלבומה האחרון של רביץ. התוצאה: חביב.

2. רמי קליינשטיין – "יום כזה"

קליינשטיין מאגד את אלון הילל (תופים) ובנצי גפני (בס), שניים מהצוות הנהדר שעבד איתו ב"ימי התום" של ריטה ובמופע "דרך ארץ", של גידי גוב, אבל במקום נאור דיין המצוין, לוקח סנדרסון את הגיטרות תחת חסותו. יחדיו הם הקליטו שיר רוקנרול בסיסי בעל קסם פשוט וקטן. קליינשטיין כשלעצמו מפגין נוכחות ומצליח לסחוב את השיר למקומות טובים. הלחן של סנדרסון מדשדש מעט בבית, אבל בפזמון הוא מזכיר את מבני ה-"Middle Eight" של הביטלס בתחילת דרכם ("ממני אלייך" וכו'), מה שאומר שרע זה לא יכול להיות.

3. אריאל זילבר – "בדיעבד"

חלוצי, בוטה ומלא דמיון; "בדיעבד" הוא הלחן הכי טוב של אריאל זילבר מעשר שנים האחרונות שזילבר לא כתב. והוא מזכיר מעט, ולטובה, את "תמהוני" המצוין, אותו עיברת זילבר ב-83'. יש בו שילוב של רגאיי, מוזיקה ערבית ורוק, שמארחים את הסממנים הבסיסיים של סנדרסון, ויחד עם ההפקה החדשנית של רן שם טוב, הם מותכים ליצירת פופ נהדרת - אולי השיר העברי הטוב של השנה (כדאי מאוד שיהיה לשיתוף הפעולה הזה המשך). זילבר מוכיח שלמרות השטויות שהוא פולט בראיונות, נותרה בו נוכחות מדהימה של בן-זונה גדול וטוב.

4. שלמה ארצי – "כנרת"

קשה להאמין שאת הלחן הזה לא כתב שלמה ארצי. יש בו את כל המאפיינים המוכרים משיריו, ובעיקר את הנוסטלגיה הארצישראלית הבלתי נלאית, שעשתה אותו למה שעשתה. העיבוד מעלה נשכחות מ"גבר הולך לאיבוד", אבל זהו הטיפול הכי טוב שאפשר היה להעניק לשיר, המוצלח בתחומו.

5. נועה ג'ינו – "סיפור חיי"

שיר חמוד השייך לתת ז'אנר של שירי סנדרסון - שירים על סיפורי חיים תמוהים. זה התחיל ב"ציפו פרימו" ההיא מחולון ועבר לכמה וכמה שירי-סיפורים שנכנסו ל"גודל טבעי" ולאלבומי הסולו האחרים. סנדרסון כאילו מסכם את הז'אנר ב"סיפור חיי", אותו שרה נועה ג'ינו בחינניות. הלחן נופל בהרבה מקלאסיקות אחרות של התת-ז'אנר, אבל הטיפול של בעל הבית לצד טל שגב - ללא תופים ועם הצ'לו של קרני פוסטל – נכון ופוגע.

6. גידי גוב – "רק את"

מישהו בהפקה, ככל הנראה, האזין יותר מדי לאלבום "נולד לרוץ" של ברוס ספרינסטין, ובעיקר לשיר "Tenth Avenue Freeze-Out", כי מקצב התופים, הגיטרות, האורגן, ואפילו הסקסופונים והפרייזינג של גוב מזכירים אותו באופן חשוד. וזה לא ייאמר לזכותו של המפיק חמי רודנר. למעט העניין המביך הזה, זהו שיר מקסים. יש לו את הלחן הכי טוב באלבום (בעיקר זה של הבית), טקסט סביר על יחסים בין-אישיים, והשירה של גוב מצלצלת כמו מיליון דולר. בטוח שזה השיר הכי טוב שהוא הקליט בעשר שנים האחרונות. המיקס של אייל דפנא מנסה לשחזר את הכבדות של הסאונד הסבנטיזי של ספרינגסטין, מבלי לגלוש של לפומפוזיות של הבוס, אם כי התופים בפזמון מעט מגמגמים ומוציאים את הלהקה משיווי משקל.

7. שלום חנוך – "הכוס בכיור"

שיר סיקסטיזי מתוק וחמוד, וטוב שדווקא שלום חנוך עושה אותו, כי זהו עוד שלב ביציאה החוצה מהמתחם הפרטי שלו, עליו שמר בקנאות מזה שנים. זוהי מגמה שממשיכה את רצף ההופעות המצוין שערך חנוך בהאנגר בנמל תל-אביב, בהן אירח מדי שבוע אמנים ישראלים שונים. שנים רבות שחנוך לא נשמע כל כך טוב כזמר מבצע, והקולות א-לה נערי החוף את "גזוז" מעניקים לשיר ולקולו את הנינוחות הדרושה.

8. ברי סחרוף – "לעולם לא תוכל לחזור"

יש הרבה מן המשותף לדני וברי (בין היתר, שני גיטריסטים שהפכו לסולנים), אבל יש יותר שוני מדמיון. בעוד סנדרסון הוא ליצן בדמו, סחרוף רציני להחריד. באופן מוזר, השיר הזה, שהוא לא מהמבריקים באלבום, מזכיר שירים ישראלים ישנים שסחרוף שיחזר וגם כמה מהעבודות של ברי מ"חם על הירח".

9. יהלי סובול – "הרואה ואינו נראה"

זהו השיר הכי סנדרסוני באלבום הזה, והוא מזכיר מאוד את השירים מהאלבום "גודל טבעי". לחן מוצלח, הפקה מדוקדקת של עובד אפרת וסנדרסון, וסובול מזכיר בשירתו את כותב השיר בכבודו ובעצמו. יש לו חטיבת קצב נינוחה וקלידים מצוינים של טל שגב, וכזמר, סובול נשמע מעט יותר אקספרסיבי ונוגע מבאלבום האחרון של "מוניקה סקס".

10. מאור כהן – "עברה על הרוק"

לכאורה, אין מישהו מתאים יותר ממאור כהן, עם קולו המצוין ורב העוצמה, לבצע את השיר הרוקנרולי הכאילו קלאסי הזה. הבעיה הגדולה של השיר היא שהוא מביע סוג של נוסטלגיה מביכה. אדם מבוגר ששר על רוקנרול כתרבות של צעירים, מה שכבר לא ממש נכון. מוזיקלית הבית סביר, אבל הפזמון, גם בלחן וגם במילים, ממש נופל ואינו משחזר את הישגי העבר המפוארים של סנדרסון. חסר לו את השפיץ הנחוץ לו כדי להפוך אותו לשיר בעל ערך מוסף, מלבד כקטע של פארודיה עצמית.

11. מזי כהן – "חיים שקטים"

מזי כהן זכורה לטוב מתקופתה בלהקת "גזוז", והשיר הזה יכול היה להיכנס לאלבום הראשון של הלהקה המיתולגית. עיבוד רוק-קאונטרי עם גיטרות טובות של סנדרסון ועידו אגמון מצילים אותו מלחן בינוני. ומזי כהן, שעם קצת יותר מזל יכולה היתה להיות טינה טרנר ישראלית למהדרין, נהדרת, כמו תמיד.

12. אריס נחום ודני סנדרסון – "תולדות המים"

קטעים אינסטרומנטליים היו תמיד חלק בלתי נפרד מיצירתו של סנדרסון ("יוסי, מה נשמע?", למשל), אבל "תולדות המים" הוא מעין מחווה ל"תמנון האיטר" המונומנטלי; זהו קטע אינסטרומנטלי בו נאבקים הגיטרה של סנדרסון והבוזוקי של אריס נחום על גבי ליווי כלים מוטרף. בדיעבד, אחת הרצועות היותר מעניינות באלבום.

13. גלי עטרי – "מהשתיל הזה"

"מהשתיל הזה" חותם את האלבום, והוא פינאלה מוצלחת למדי. המפיק משה לוי חיבר בין רביעייה קאמרית לבין עיבוד אלקטרוני מצוין. יש בו עבודה סטיראופונית משובחת, שמתעתעת בין רצף לופים של תופים וקלידים, וחטיבת קצב מעולה של יוסי פיין וטל ברגמן, שמוגשים במיקס נהדר של יזהר אשדות. הבעיה היחידה בשיר היא דווקא גלי עטרי, שלא יוצאת בשירתה מן הסטנדרט הרגיל שלה. אבל, כך או כך, מדובר באחת ההברקות של האלבום.
לסיכום: האלבום אינו מורכב מלהיטי ענק, אבל יש בו לא מעט שירים קטנים ויפים, שיחדיו הופכים את הדיסק ליצירה מהנה, הטובה ביותר של סנדרסון מזה שנים, ומתנה לא רעה בכלל לחגים. מה רע?