האופרה משחררת את העניבה

קרן אור עולה על מגרש משחקים שומם ומאירה קרוסלה נטושה המסתובבת מעצמה. באופק שמים כהים, מטוס צולל לתוך תפאורה של הרים צהובים. אישה בשמלה לבנה עולה לבמה ואומרת לעצמה: "ביום שנולדת מי יזכור, רק לא לאבד את הזיכרון". לרגע חשבתי שהגעתי לתיאטרון, אך אז החלה האשה בשמלה הלבנה לשיר: "ילד שלי, אמא לא שכחה, דועכת בשקט-שאון חי, אוספת את הכאב בשתי ידי". האור מתחלף וצבע השמיים הוא עכשיו כחול-שחור מאיים. צלילי המוסיקה מתגברים; כינורות וצ`לו; הטקסט משרה אווירה מלנכולית כבדה. כך נפתחת "הבן יקיר לי" - אופרה ישראלית חדשה המתייחסת, לראשונה מזה 30 שנה, לנושא אקטואלי.
באופרה כמו באופרה: "הבן יקיר לי" לוחצת על כל יבלות הרגש המקומיות. תפריט המציאות הישראלית של תלמה אליגון-רוז, שכתבה את הטקסט, הוא עשיר למדי. לצד הטיפול בשכול ובזוגיות מתפוררת מגולל הסיפור את יחסיהם המורכבים של אב שכול ופועל ערבי-ישראלי שעובד אצלו, ומשמש מעין תחליף לבן שנפל. בגידות, יחסי ישראלים פלשתינים, תלישות קיומית וכמובן מוות. כל זה נדחס לתוך תשעים דקות.
השפה מדוברת ומובנת. למרות שקל להבין את השירה, יצורפו להופעות כתוביות בעברית.
אולי בשל התוכן הטעון, בחרה הבמאית שיר-לי לאו בקו מאופק מינימליסטי, מעורר הזדהות. זו לא הגרנדיוזיות הקמפית האופראית שאנחנו מורגלים בה. למרות הכובד האמוציונלי, הבימוי מעורר תחושה של התרחשות ריאליסטית, קרובה מאוד אל הצופה. את המוסיקה כתב חיים פרמונט, מלחין הבית של התזמורת הסימפונית חיפה וחתן שני פרסי אקו"ם ליצירות מקוריות.
תזמורת סימפונט רעננה, בניצוחו של אביב רון, משרה על המוסיקה רוח מזרח-תיכונית; כינורות, תוף יחיד וחלילים. על העוד המסורתי והדרבוקות ויתר פרמונט "כדי לא להתפתות לסטריאוטיפים מוסיקליים". פה ושם מופיע מוטיב מלודי ערבי, ואפילו פתיחי שירים של זוזו מוסא, אבל לטענת פרמונט "לא היתה כוונה לכתוב שירים ערבים".
עבור מונטי יפה, זמר בס אמריקאי שמגלם את יגאל, האב השכול, "עברית היא כמו כל שפה אחרת. שרתי באיטלקית, בגרמנית ובצרפתית ובניגוד לשתי השפות האחרונות, עברית מבחינה מוסיקלית הרבה פחות קשה לי". יפה אינו מבין עברית, וחודש לפני הבכורה החל לעבוד על הע` והח` שנדרשים ממנו, והוא עדיין מערב ביניהם בחן של עולים חדשים. התהליך כבר מוכר לו, בשנת 1995 שר לראשונה בעברית באופרה "יוסף" של יוסף טל.
"הבן יקיר לי" היא אופרה-קאמרית-ריאליסטית קטנה. ארבעה סולנים, במה מאובזרת היטב והכי חשוב – מדברת בשפה ברורה, ולא רק בגלל העברית. אין כאן בחורות חולות שחפת, מגלגלות סיגרים על ירך, או נסיכות מרשעות שלבן נמס מאהבה. אבל זה בדיוק סוג היצירה שעשוי לפתוח את הדלת לקהל שאינו מורגל במוסיקה אופראית. שבוע לפני הבכורה, עדיין התאמנו הזמרים לצלילי פסנתר בלבד וללא תזמורת. החזרות נערכו באודיטוריום "אניס" בשכונת יפו ד`, אולי כחלק ממגמה של "פתיחת שערים לקהלים אחרים", עליה דובר כה רבות בהקשר לאופרה הישראלית. "הבן יקיר לי" מוציאה אותה מהחליפות החנוטות. זו אופרה למתחילים, ובבקשה, אל תשאירו את הממחטות בבית.