בחירתו של אריק

מעבר למלל הצפוי והנדוש על חוסנה של ישראל, ולמסר הפטרוני מעט לפלסטינים, נדמה שהדבר העיקרי העולה מדבריו של ראש הממשלה אתמול (ה') הוא שאריאל שרון הגיע, לעת עתה לפחות, להכרעה פוליטית: למרות האיומים מימין, הוא מכוון למרכז. בבחירה בין פואד ופרס לבין יצחק לוי ובני אלון, הוא הולך עם הראשונים.
המשמעות הברורה של "איזורי החיץ" עליהם דיבר שרון תתברר בימים הבאים. ספק אם מדובר בהפרדה של ממש, מהסוג עליו מדבר חיים רמון; סביר יותר להניח שמדובר בחיזוק של מרחב התפר, בעיקר באיזורים שבהם בית נוגע בבית – מהגלבוע בצפון ועד לכפר סבא. תהיה הוספה של מכשולים פיסיים, יהיה חיזוק של הכוחות. בוודאי לא יהיה משהו שיש בו קביעה של גבול עתידי.
אם שרון יודע משהו שאנחנו עדיין לא, הוא נוגע לסיכוי המחודש לבנות סולם, שיאפשר לכולם לרדת ענף, אם לא לקפוץ לגמרי מהעץ. הפגישה של בן-אליעזר עם דחלאן, מעצר רוצחיו של רחבעם זאבי – ושרון, למרות השאלה הישירה, סירב להתנות את שחרורו של ערפאת ממעצר הבית שלו בהסגרתם – מרמזים שבשני הצדדים חוששים מההידרדרות של הימים האחרונים. בהתאם, נמנע שרון אפילו מהתקפה ישירה על ערפאת, בימים כתיקונם אחד המוטיבים הקבועים בנאומיו.
בניגוד למה שקיוו בימין, שרון לא מסתער על ההזדמנות לשבור את הכלים, ואינו מקשיב לקריאות ההיסטריות לכבוש את רמאללה. הוא, כאמור, בחר את הבחירה הפוליטית שלו, והיא איננה פנייה חדה ימינה.
התגובה הפוליטית הצפויה מחזקת את הסיכוי לחלוקה מחדש של המפה הפוליטית: נתניהו בראש הגוש הימני, שיחכה להזדמנות להפיל את שרון; שרון עם המרכז של הליכוד והעבודה, וביילין יחד עם שריד במפלגת שמאל חדשה. הדיבורים על פריש-מיש כזה מרחפים כבר הרבה זמן. נאום שרון הערב מעיד שאו שהוא לא מאמין שזה באמת יקרה, או שהוא לא חושש, או שאין לו לדעתו ברירה.