שתף קטע נבחר

"חלמתי שלקוחות עושים בי לינץ'"

אתי אלון, מנהלת מחלקת ההשקעות בבנק למסחר, שמעלה בכרבע מיליארד שקל ומוטטה בנק, כותבת מתא המעצר על ההסתבכות, הרגלי ההימורים של אחיה, החיים הכפולים שניהלה במשך 5 שנים, השקרים ללקוחות וייסורי המצפון. היא לא מגלה דבר על מעורבותו של אביה בפרשה, על כרישי השוק האפור שסחטו את אחיה ולאן נעלם הכסף

פקידה מצטיינת חיים כפולים יומי האחרון לא האמינו 

"כשהייתי בת שבע המשפחה שלנו ירדה לארה"ב. יש לנו משפחה גדולה בלוס-אנג'לס והגענו לשם כדי לעשות עסקים. הייתי שם מאוד חלשה, בעיקר כי לא ידעתי את השפה, אבל תמיד ידעתי שיש לי אח שגדול ממני בשלוש שנים ועומד מאחוריי. היה אחד שיודע להסתדר, היה כריזמטי ומאוד מקובל בכיתה, וזאת בלי שידע את השפה. לי בקושי היו שם חברים, מי שהיה לי היו בעיקר החברים שלו. הוא היה משתדל ללכת לחברים שיש להן אחיות בגיל שלי. הוא תמיד היה אתי בהפסקות, אם מישהו היה מציק לי הוא תמיד היה מגן עליי. תמיד דאג לי לאוכל, הוא זה שהיה מכין לי ולאחותי אוכל בבית. כבר בגיל עשר הוא היה אבא קטן בבית, בעיקר עבורי, כי אני הייתי יותר זקוקה להגנה. זה נמשך גם כשהתבגרנו. כשחזרנו לארץ עופר המשיך ללוות אותי. בצבא הוא שירת בבקו"ם, וכשהתגייסתי עשה אתי את כל שרשרת החיול. יום לפני הגיוס שלי הוא התחתן ודחה את ירח הדבש שלו כדי לבוא אתי לבקו"ם. כשאחרים היו מתרגזים עליי, תמיד היה מגן עליי. אפילו אם בעלי התרגז עליי, עופר היה תמיד מצדיק אותי. כולם תמיד ידעו שאני מתה עליו, שאני לא מוכנה שיגידו עליו מילה רעה".
"מילדות עופר היה טיפוס שיודע להסתדר. עד שנפל. תמיד ידעתי שאחי עופר מהמר. הוא התחיל להמר לפני כ-15 שנה. בהתחלה בקטן, משהו לא רציני, ולאט-לאט הסכומים גדלו. הייתה לי תחושה שעופר לא ממש יודע על איזה סכומים הוא מהמר. ידעתי שהוא ממלא טוטו ולוטו בסכומי עתק. הוא בן-אדם כזה שאין לו ממש ערך לכסף. הוא היה עובד בבוקר, ואולי פעם בחודש היה מהמר. אין לי מושג היכן היה מהמר ואני לא יודעת למה עופר הגיע להימורים. אולי משעמום. הכול היה לו תמיד קל בחיים. ייתכן שבהתחלה הוא חיפש ריגוש, אולי העסק המשפחתי לא הספיק לו. ידעתי שהיו לו חברים שמהמרים וידעתי שהוא הולך אתם, אולי בקטע כזה של 'להיות גבר'. היו פרסומים שאבא שלי הביא רולטה הביתה, אני לא יודעת מאיפה לקחו את זה. אני אף פעם לא ראיתי רולטה בבית שלנו. אבא שלי התנגד להימורים. מהמרים אחרים סיפרו לאבא שלי שעופר מהמר, אמרו לו שעופר מהמר 'חזק', וכשאבא שלי תפס אותו היו צעקות והבטחות. רק אז התחלנו לקלוט שהוא מהמר גדול. עד אז חשבנו שהוא מהמר בקטן, ולא מסובך במשהו מזיק. אני זוכרת שכשאבא שלי התחיל לחשוד שעופר מהמר, הוא איים עליו שיישב עליו שבעה. אבא היה צועק עליו שהוא הורס את החיים שלו ושל המשפחה שלו.
"כשהסיפור התגלה ניסינו לדבר על לבו. בהתחלה הוא הכחיש שהוא בחובות. יום אחד, לפני שבע שנים, כשכבר לא היה יכול יותר, התפרץ בבית של ההורים. הוא התחיל לבכות. הוא סיפר על חובות של מאות אלפי דולרים. באותו הזמן היו בבית גם קרובי משפחה. אמא הורידה אותם למטה, לרחוב, ואני ואבא נשארנו עם עופר לבד. עטנו עליו מכל הכיוונים. בכינו, צעקנו. בהתחלה הוא הכחיש, ואחרי הלחץ הודה. הוא התפרץ ובכה ואמר שהוא לא יכול יותר ושהוא לא מבין איך הוא הגיע למצב הזה. בכינו יחד אתו. היינו בהלם. אמנם ידענו על ההימורים, אבל לא ידענו עד כמה הוא מסובך. רק אחרי שיצאנו מההלם ביקשנו ממנו לספר לנו כמה הוא חייב, לעשות את רשימת החובות ולהגיע להסדר עם בעלי החובות. איימנו עליו שלא נעזור לו אם זה יימשך. הוא הבטיח שזה נגמר, שהוא לא יעשה את זה יותר. הוא התחיל לתת לנו את המספרים, האנשים, איפה שיחק. המספרים היו גבוהים, אך לא נוראיים כל-כך. הוא ואבי היו אנשי עסקים בשוק הסיטונאי, והם אמרו שיוכלו לארגן את הכסף להחזרי החובות בתנאי שזה לא יימשך".
"וככה זה התחיל שאבא שלי והוא שילמו את החובות לאט-לאט לכולם. אני יכולה רק לשער מה קרה אחר-כך, אני לא יכולה לדעת זאת בוודאות: אנשים ראו שהוא שילם את כל החובות ושאפשר לסמוך עליו, התחילו לתת לו אשראי יותר גדול, לפתות אותו שיבוא. אני יודעת שהיו לו מאבקים פנימיים, אבל הוא נכנע. הסימנים הראו שהוא חוזר להימורים: שהוא נעדר מהעבודה הרבה זמן, אומר שקופץ לחבר בשוק ונעלם לשלוש שעות. פעם היה לו הרבה כסף, ופעם בכלל לא. וכך נמשכו הצעקות שלנו עליו ונמשך הבכי שלו. גם אשתו ניסתה לשכנע אותו, אך בסופו של דבר לא יכלה יותר. היא התגרשה ממנו כי לא יכלה יותר לחיות עם מהמר כפייתי. אני עדיין לא הרמתי ידיים אתו. אף פעם לא נכנסתי לפרטים של במה הוא מהמר או איך הוא התחיל. סוג ההימורים לא עניין אותי אף פעם. עניין אותי שאח שלי בצרות".

פקידה מצטיינת
"ב-1990 התחלתי לעבוד בבנק בתור פקידת טלר. זה היה בנק קטן ומשפחתי, עם אנשים שכיף לעבוד אתם. אחרי שלוש שנים בתפקיד קודמתי לתפקיד של פקידת לקוחות פרטיים, תפקיד שכולל כמעט כל דבר שהלקוח צריך. אני הייתי איש הקשר של הלקוח בבנק, החל מפתיחת חשבון, הפקדות, פיקדונות, הזמנת פנקסי צ'קים, כרטיסי אשראי".

"לאט-לאט רכשתי מעמד בבנק, הייתי מקובלת על העובדים וגם על מנהלי הבנק. עבדתי קשה, לא החסרתי כמעט אף יום, לא לקחתי אפילו ימי מחלה או חופשות. לאט-לאט התקדמתי והפכתי להיות מורשית חתימה וסגנית מנהלת מחלקת השקעות. תפקיד מבוקש. במשך השנים נבחרתי כפקידה מצטיינת מספר פעמים. הרגשתי טוב בבנק בגלל היחסים הטובים שנוצרו ביני לבין המנהלים, הלקוחות והעובדים. במסגרת התפקיד שלי הייתי אחראית על מספר פקידים נוספים. ניסיתי להיות קשובה לבעיות שלהם ולפתור אותן, הייתי נלחמת עבורם בהנהלה, אם זה על משכורות ואם זה על תנאים. היחסים עמם היו טובים, אני לא יודעת מה הם חושבים עליי כרגע. סמכו עליי בבנק גם בנושאים שלא הייתי אחראית עליהם. הרבה לקוחות ביקשו לעבוד אתי, למרות שלא היו במחלקת השקעות".

"כשאחי הסתבך הוא התחיל לתת צ'קים מהחשבון העסקי שלו, צ'קים שלא היה להם כיסוי. ואז הוא פנה אליי, כי היינו קרובים רגשית. הוא ביקש שאתן צ'קים פרטיים שלי כדי לעזור לו. סירבתי בגלל שאני פקידת בנק, ולא רציתי להוות בשבילו את הדרך הקלה ולעזור לו בהימורים. במשך חודש הוא התחנן ובכה. יום-יום היה מגיע אליי לבית ולעבודה או ומתקשר ומתחנן. בסוף נשברתי ונתתי לו צ'קים אישיים שלי, והוא הבטיח שהם לא יופקדו, ושביום הפירעון הוא ייתן לי את הצ'ק ויחזיר לאדם שנתן את הצ'ק את הסכום במזומן. אבל בסופו של דבר, בפועל, כל פעם שהגיע מועד פירעון הצ'ק זה עבר דרך החשבון. בהתחלה הוא הביא לי לכיסוי הצ'ק כסף מבחוץ, אבל הגיעו ימים שהוא לא יכול היה לתת יותר. לא סיפרתי למשפחה שנתתי לו צ'קים, כי ידעתי שהמשפחה תכעס עליי. בזמנו, אבא שלי איים עליו שלא יכיר בו כבן אם ימשיך להמר, ופחדתי שהוא יממש את האיום הזה. חשבתי שאוכל לפתור את הבעיה שלי אתו לבד. אפילו לבעלי לא סיפרתי. אני ניהלתי את החשבון שלנו, והוא ידע שאני מטפלת בכול".

"הגיע שלב שאחי לא יכול היה לשלם יותר. מצד שני היה לחץ מאוד גדול בבנק. כעסו שכספים רבים יצאו מהחשבון שלי, כי הגיע דו"ח יומי לגבי לקוחות ועובדים, ואני תמיד הייתי בחריגה. הסברתי להם שיש כל פעם תשלומים שאני צריכה לבצע. פעם אמרתי שקניתי אוטו, פעם אחרת ששילמתי על הבית, כל פעם המצאתי משהו אחר. הם כל-כך האמינו לי, שהעבירו לי את זה. יכול להיות שאם אז היו יותר קשוחים אתי בבנק, אז היה יותר טוב. אין לי מושג אם האמינו או לא, אך נתנו לי כמה ימים להשלים את הכסף. כמובן שלא יכולתי לעשות זאת. לא הייתי חרדה מפיטורין, כי הייתי עובדת טובה והייתי במעמד די טוב, אז תמיד ויתרו לי. לא ידעתי מה לעשות. עכשיו הגיע הזמן שאני הייתי בוכה לאחי. הוא היה מצטער, מתנצל, מבטיח שהנה בצ'ק הבא זה נגמר, משולם. הוא היה אומר לי "תביאי לי עוד צ'קים דחויים. אפרוט את הצ'קים שלך, אעשה עליהם את הניכיון ואתן לך מזומן כדי לכסות את הצ'קים שלך שיצאו באותו יום. יום אחד החשבון שלי הגיע לחובה של 800 אלף שקל. אני מתפוצצת והמנהלת גם מתפוצצת. המנהלת שאלה: 'למה זה ככה?', המצאתי איזה תירוץ והבטחתי ועשיתי מאמץ שזה ייגמר, והמינוס ירד לגובה רגיל של 10,000-5,000. המינוס של ה-800 אלף שקל היה ליום אחד. לא היה מצב שהייתי במינוס ענק יותר ממספר ימים. אולי בגלל שכיסיתי את הצ'ק, הם העבירו לי את זה. אני חושבת שהם די רצו שאעבוד שם כפקידה".

"כל הזמן בכיתי לאחי. בשלב מסוים ראיתי שהוא לא יכול להביא יותר כסף. הוא הרים ידיים, אבל הבטחתי לבנק שאני מכסה את זה. הוא הבטיח לי שיש איזשהו כסף שהוא צריך לקבל, ולא יכולתי לדחות את התשלום. אז בשלב מסוים החלטתי לגעת בחשבון בנק של לקוחה אחת, והבטחתי לעצמי שאני אחזיר לה את זה למחרת, אחרי שאחי ירוויח. לקחתי ממנה צ'ק בנקאי, הסכום היה קטן יחסית, ונתתי לו כדי שינכה אותו בחוץ ויביא לי מזומן. הוא לא הבין מאיפה הכסף, בהתחלה לא שיתפתי אותו. כמובן שהוא לא הביא לי את הכסף, ועוד צ'קים שלי הגיעו לפירעון בבנק. מה שהתחיל עם לקוחה אחת, עבר ללקוח עם יותר כסף בחשבון. כשאחי שאל מאיפה הצ'קים, כבר סיפרתי לו. הוא הבטיח לי שישלם, ושוב לא הצליח. הגעתי עם הבלגן למיליון שקל שלקחתי משני לקוחות בלבד. שיטות הפעולה שלי היו פשוטות, אבל לא גאוניות. אני בהחלט בחורה פשוטה, ללא שיטות מתוחכמות. עשיתי דברים שכל אחד יכול לעשות. הכרתי את המערכת של הבנק למסחר ולכן היה לי יותר קל לפעול בה. אינני חושבת שהייתי יכולה לנהל מערכות בנקאיות אחרות".

חזור למעלה
חיים כפולים
יום אחד אחי בא אליי לבנק וביקש ממני צ'קים. אמרתי לו שאין יותר צ'קים, לא רוצה לעזור יותר ולא לשמוע מהעניין. אחי אמר לי: 'אני לא יכול, זה אנשים שגדולים עליי, שרודפים אחריי, אני חייב להחזיר להם את הכסף'. לא הסכמתי לתת. הוא הגיע שוב וביקש שאצא אליו החוצה. יצאתי וראיתי אותו במכונית עם שני אנשים, אחד מאחורה ואחד מקדימה. אחי, כשראה אותי יצא מהאוטו. אחד האנשים יצא אחריו ומהכיס שלו היה בולט אקדח. אחי אמר לי, 'את רואה את האדם הזה? הוא הצל שלי, ואם אני לא מחזיר לו סכום מסוים ומתחייב על השאר, אז אני לא חוזר היום הביתה ואני נגמר'. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות והתחלתי להתקדם הלאה, ואז ראיתי שהבחור רודף אחרינו והבנתי שהמצב לא טוב. חזרתי לבנק ונתתי לו את הכסף שרצה ליד האנשים, וביקשתי שיתקשר אליי לבית ויגיד שהכול בסדר".

"בערב הוא בא אליי הביתה, נישק אותי, אמר שהוא מצטער על מה שהייתי צריכה לראות היום, שזה לא יקרה שוב, שהוא יחזיר להם את החובות וזהו. ידעתי שיש על עופר לחצים המופעלים בדרכים שונות. מלבד הפעם הראשונה שהייתי עדה לה בתוך המכונית, שמעתי אותו מספר פעמים מדבר עם אנשים בטלפון. שמעתי מעבר לקו את הצעקות של הנושים ואת התשובות של עופר, וכשהוא היה סוגר את הטלפון היה בוכה ואומר שחייו וגם חיי נהרסו בגלל שטויות שהוא עשה. ביקשתי ממנו להפסיק, אבל כבר ידעתי שזה לא ייפסק כל-כך מהר בגלל הסכומים האדירים שהפסיד. במהלך התקופה שבה בוצעו המעשים ישבתי בבנק, ולמעשה חייתי חיים כפולים. בבוקר הייתי קמה אחרי לילה ללא שינה וסיוטים מתמשכים, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים שניסיתי להסתיר, אך לשווא".

"הייתי מטפלת במשפחה כל יום כאילו זה היום האחרון שבו אראה אותה. מגיעה לעבודה ועובדת ללא הפסקה שבע או שמונה שעות. אפילו לשירותים לא יכולתי ללכת. השתדלתי להמשיך לעבוד ככל יכולתי. לאחר העבודה הייתי מגיעה הביתה ומנסה להתנתק לכמה שעות למען המשפחה. מולם השתדלתי לתפקד כרגיל. אהבתי את השעות הללו, למרות שתמיד הייתה מרחפת מעליהן עננה כלשהי. בערב, כשבעלי היה מגיע הביתה, הוא היה מוצא אישה נטולת כוחות פיזיים ונפשיים. לפעמים הוא היה צריך לגרור אותי למיטה. לשאלתו למה אני נראית כך, עניתי כי היה לי יום קשה בעבודה. האמת הייתה שרק בערב, עד שבעלי חזר הביתה, היה לי זמן לחשוב על הכול, וכך כלו כוחותיי. אינני יודעת איך הוא יכול היה לסבול אותי בצורה הזו. פשוט לא תפקדתי".

"במהלך כל התקופה לא לקחתי אגורה לכיסי ולחשבוני. ידעתי שהפרשה תיגמר בבוא היום, ולא רציתי שיחשבו שעשיתי זאת למען חיים טובים יותר. בעלי ואני עבדנו קשה. בעלי קם כל בוקר בשתיים לפנות בוקר וחוזר בעשר בלילה. עובד בלחצים עצומים להחזיק את העסק שבנה. אנו גרים באותה דירה כבר שבע שנים, ורצינו להחליף אותה לגדולה יותר או לפחות לשפץ אותה. בעלי חשב על הגדלת המשכנתא עבור זה, אבל לא רציתי כי פחדתי שיחשבו שהשתמשתי בכספי הלקוחות למטרותיי. המטבח בבית התפורר ובעלי הציע שנקנה חדש, אבל אפילו לזה לא הסכמתי".

"בשנים האחרונות הסתגרתי. לא רציתי לספר על החיים הפרטיים יותר מדיי. בדרך כלל בעלי ואני אהבנו לצאת לבד, כי לא היינו נפגשים בשעות היום. בעלי ידע לעשות לי טוב ולהשכיח ממני דברים, אבל בסוף היום הייתי נגמרת. לא יכולתי לחלק עם אף אחד. הייתי מחכה שבעלי ילך לישון, ואז הייתי בוכה ומשתדלת שלא ישמע. לפעמים הוא היה קם לפנות בוקר ורואה את הטלוויזיה דלוקה, אז הייתי מסבירה לו שהספקתי לנוח אחר-הצהריים ולכן אני לא עייפה. הוא היה כועס עליי ושואל למה יש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים מחוסר שינה. הוא היה אומר לי שאני לא דואגת לעצמי. בעלי היה מאוד תמים. אחרי המעצר לא הייתה לי שיחה ארוכה עם בעלי. לא דיברתי אתו על הנושא. הוא הבטיח לי שיהיה חזק לצדי ולצד המשפחה. מה שהוא לא יחליט בעתיד, אני אקבל. אף פעם לא ידעתי שיש לי בעל כל-כך חזק. אחרי שסיפרתי לו אצל עורך-הדין מה עשיתי, הוא רק חיבק ונישק אותי, ואמר שיתמוך בי ושהוא מאמין בי".

"לאורך השנים אף פעם לא יכולתי לשתף אף אחד ברגשותיי ובפחדיי, כי לא רציתי לערב מישהו נוסף בפרשה. מלבדי ומלבד אחי - אף אחד לא ידע כלום. לא משפחתי, לא בעלי ולא חבריי. לא אנשי הבנק שחייתי עמם 12 שנה וחיבבתי את רובם כל-כך ולא הנושים. אף אחד בעולם מלבד אחי וממני לא ידע כלום. לפעמים בלילה, כשלא יכולתי לישון, הייתי קמה בשקט ומתקשרת אל אחי ובוכה. הוא היה מקשיב לי ומבטיח שהכול ייגמר עוד מעט. למרות שידעתי שזה לא נכון, הקשבתי לו והוא נתן לי תקווה עד הבוקר. נכון, אח שלי נהג ברכב יוקרתי והתלבש יפה ואכל במסעדות פאר, אבל זו התנהגות של מהמר, שיום אחד יש לו כסף וביום השני אין לו 100 שקל למלא דלק באוטו. כרגע לא ידוע לי איפה הוא ומה מצבו. אני חושבת שאין לו בכלל כסף ושהוא לא יוכל להסתתר עוד זמן רב. אני בטוחה שמצבו הנפשי גרוע, בהתחשב בכך שאני נמצאת כאן במעצר והוא לא יכול לעשות כלום כדי לעזור לי. אינני יודעת מה מצב החובות שלו כעת, כמו שלא ידעתי גם קודם".

חזור למעלה
יומי האחרון
"כל יום שהייתי מגיעה לעבודה, חשבתי שזהו יומי האחרון בבנק. הייתי עוברת ליד אבו-כביר ואומרת לעצמי, עוד מעט אגיע לפה. הרגשתי שביום שזה יקרה, יהיה היום שבו אני אתחיל את חיי מחדש. עברו לי בראש תסריטים שאני עלולה להיתפס. כל לילה הייתי קמה מסיוטים, שבאים לקוחות של הבנק, מקללים אותי, צועקים עליי. דמיינתי שיש ביניהם אפילו לקוחות שלא נגעתי להם בחשבונות. בסיוטים שלי הייתי מדמיינת שלקוחות עושים בי לינץ'. חלמתי שהמשפחה שלי נלקחת ממני בכוח".

"הסיוט התעורר בכל פעם שהגיע לקוח שמחשבונו הוצאו כספים. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. הראש שלי היה תמיד למטה או במחשב. הלקוחות שלי היו בדרך כלל אדיבים, מלאי סבלנות ונחמדים. הלב שלי היה הולם בכל פעם שהיו נותנים לי מחמאות. פשוט סירבתי לקבל מהם מחמאות. הרגשתי מבוישת על מה שאני עושה להם והתפללתי שהם יקבלו את כספם בבוא העת. היו רבים שממש אהבתי וידעתי שהם מחבבים אותי, ועליהם הכי כואב לי עכשיו. אני יודעת שמעבר לזה שיש סכנה לכספם, הם ממש מאוכזבים ממני וחשים בגידה. אני לא חושבת שהיו ביניהם לקוחות שחשדו בי. היו ששאלו שאלות על החשבון, אני הסברתי להם, אבל חשד לא היה. הם האמינו בי אמונה עיוורת. אם לקוח היה שואל בחשש לגבי הבנק, כי תמיד חוששים מבנק קטן, תמיד אמרתי להם שעדיף לקחת את הכסף לבנק אחר עם ריבית קטנה יותר, אבל לישון בשקט. היו כמה לקוחות שחששו מזה שהבנק למסחר הוא בנק קטן. זה היה הפחד, לא ממעילה. הם פנו במכתב לבנק ישראל. אחד הלקוחות אפילו הראה לי את מכתב התשובה שקיבל. בנק ישראל כתב לו מכתב מרגיע, ולכן החליט להשאיר את הכסף בבנק".

"החלטתי להסגיר את עצמי בסופו של דבר כי הייתה ביקורת של בנק ישראל, וידעתי שזה עניין של זמן עד שיעלו על הנושא. לא רציתי שמשפחתי תהיה נרדפת על-ידי הרשויות בארץ ועל-ידי הנושים ותחיה בפחד ובבריחה ממקום למקום, לכן לא חשבתי על בריחה. אבל לא פחדתי מאותה ביקורת ספציפית, כי הבנתי כבר שאף פעם לא עלו על זה, וגם הפעם לא היו עולים על זה, בטח לא כל-כך מהר. אף פעם לא ביקרו אותי ספציפית, תמיד ניגשו לפקידים אחרים. אני לא עוררתי חשד. הפעם הזאת, מה ששבר אותי היה שהרגשתי שאני לא יכולה יותר. הלחצים שלי מול לקוחות, הלחצים של עופר, של בנק ישראל. אמרתי לעצמי, אני לא יכולה יותר. כשהגעתי לחקירה השוטרים בהתחלה לא האמינו לי. הם שאלו אותי מספר פעמים אם אני בטוחה בסכומים שאני מדברת עליהם. הם פשוט לא האמינו. אמרתי גם להם שזאת האמת. הם שאלו אותי איך זה יכול להיות. עניתי להם שבבנק, למרות שיש ביקורות, יש סדקים. גם עכשיו אני בטוחה שיכולתי לקחת עוד כסף ולברוח אם הייתי רוצה, אבל לא רציתי לברוח, רציתי לגמור עם הסיפור הזה".

"כשנעצרתי הייתה לי בהתחלה תחושה מאוד גדולה של הקלה. מצד שני, יש מועקה גדולה בגלל כל הבלגן עם המשפחה. לפני שעצרו אותי חשבתי שהעניין של האזיקים יהיה מחריד. היום זו הבעיה הקטנה שלי. אני לא ישנה במעצר. אני בקושי אוכלת. אני נמצאת עם אוכלוסייה שאף פעם לא באתי אתה במגע. אני לא מעשנת סיגריות וגם לא שותה. גם בעלי לא. תמיד היינו היורמים שבחבורה. באבו-כביר מתייחסים אליי טוב. אם מישהו מהעצורים מנסה לזרוק לי מילה, אז תמיד יש מי שישתיק אותו. האנשים כאן יודעים שהם לא שופטים. השוטרות לא נותנות לי הרגשה שהן שופטות אותי. אינני חוששת לחיי, כי בעדות שלי במשטרה העדתי נגד עצמי בלבד. את הכסף קיבלו אנשים שאחי היה חייב להם. אני בטוחה שאנשים אלה יודעים שלא העדתי נגדם. את רובם אינני מכירה ולא ראיתי מעולם, ואמרתי בחקירה שלדעתי אף אחד לא ידע שהכסף גנוב. לגבי חיי אחי, ייתכן מאוד שהם בסכנה, אבל כרגע אינני יודעת כלום".

"הדבר היחיד שניחם אותי והרגיע אותי כל הזמן בזמן שלקחתי את הכספים, היה שחשבתי שבנק ישראל יגבה את הבנק ויחזיר את הכספים. ביום הראשון אחרי שהסיפור יצא לאור הייתה הפגנה בבנק. אחד החוקרים אמר לי ששני לקוחות של הבנק התאבדו. איבדתי את ההכרה. חזרתי להכרה רק אחרי שאחד מהשוטרים שפך עליי מים. כשקמתי ראיתי את אותו חוקר צוחק. הלקוחות חשובים לי. אני יודעת שהם כועסים עליי. אם הם לא יקבלו את הכסף שלהם, זה יציק לי עד סוף ימיי. אני יודעת שאין סיכוי שאי-פעם הם יסלחו לי, אבל אני מבקשת מהם סליחה".

חזור למעלה
לא האמינו
סנגורה של אתי אלון, עו"ד בני נהרי: "אתי התקשרה אליי וביקשה להגיע מיד למשרד. ביקשתי ממנה לדחות את הפגישה ליום שלמחרת, והיא אמרה שהעניין דחוף ביותר, שהיא רוצה להגיע עכשיו. היא הגיעה למשרד לבד, חיוורת, ודיברה מבולבל. לא הבנתי בדיוק מה היא רוצה. היא ביקשה ממני לעמוד לצדה בפנייה למשטרה, כיוון שהיא עומדת לחשוף פרשה רצינית. שתי עורכות-דין ממשרדי, קרן נהרי והילה נאווי, נתנו לה כדור הרגעה, ואחרי עשר דקות היא התחילה לספר לי את הסיפור".

"כל הזמן היא לחצה: 'קח אותי לתחנת המשטרה'. היא אמרה, 'לקחתי סכומי כסף גדולים'. לפני שהלכנו למשטרה שאלתי אותה אם היא סיפרה על כך לבעלה. היא אמרה לי שלא, וביקשה ממני להתקשר אליו ולהזמין אותו למשרד. כשהוא הגיע הוא נראה לי מוכר. רק אחרי כמה דקות ירד לי האסימון. שלומי, בעלה, הוא השליח בחנות הירקות ממנה אני קונה ירקות, והוא היה מגיע אליי במשך שנים עם הירקות. כך שבעלה של האישה שמעלה במאות מיליונים המשיך כל השנים לעבוד כשליח בחנות ירקות. "הגענו למחלק ההונאה בצהריים. נכנסנו לחדר ביחידה, ואתי סיפרה את הסיפור. לחוקרים היו מבטים של חוסר אמון. הם ביקשו מאתנו לצאת ועשו כמה טלפונים. כשחזרנו לחדר, הגישה שלהם הייתה שונה".

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ידיעות אחרונות
אלון. "אנשים שכיף לעבוד איתם"
צילום: ידיעות אחרונות
צילום: ידיעות אחרונות
הבנק למסחר. "לחץ גדול"
צילום: ידיעות אחרונות
מומלצים