הנפש, לא הכסף

אפילו כשמכתבי ההתפטרות כבר עשו את דרכם ללשכת ראש הממשלה, הודו המתנגדים החריפים ביותר בש"ס לישיבה בקואליציה שבעצם, הפערים שנשארו ביחס לרשת החינוך ותחנות הרדיו לא מצדיקים פרישה. מי שרוצה לנחש מה יקרה כאן בימים הבאים, ולהבין איך צמח הפרונקל והיה לסרטן המאיים על קיום הממשלה, צריך להפנים טוב-טוב את העניין הזה: לא על כיתות הלימוד פרשה ש"ס, וגם לא על "ערוצי הקודש". היא פרשה על הפער הנפשי העצום שבינה לבין הממשלה הזו, פער שאין אדם מוכשר פחות לטפל בו מאהוד ברק.
ש"ס היא תנועת מחאה (בתחילה נגד החרדות האשכנזית, אחר כך נגד הממסד בכלל) שצמחה מכפי מידותיה. לא בכדי לא היה הרב עובדיה יוסף מרוצה לגמרי מ-17 המנדטים שהביא לו אריה דרעי: הוא ידע שעם הגודל באה אחריות, ושסיעה שגודלה כמעט כגודל הליכוד היא כבר לא נציגה משולחת רסן של סקטור. הוא ידע, שבמינוח של שלמה בן-עמי הגיע הזמן להתאזרח, או להתכווץ חזרה לגודל הטבעי. ספק אם הרב רוצה באמת להתאזרח.
כל זה נפל על אלי ישי, שמתמודד עם הצל של דרעי ועם הידיעה, שמה שטוב לתנועה שלו משמעותו בהכרח שיגידו שאריה היה משיג יותר. לרוע המזל, זה גם נפל על ממשלת שמאל, שלרוב המכריע של בוחרי ש"ס יש טינה בסיסית כלפיה. בתנאים האלה, היה צריך ראש ממשלה עם הבנה פסיכולוגית עמוקה, רגישות וחזון חברתי אמיתי כדי להפוך את ש"ס לשותפה, ולסייע לה לעבור את המכשול הזה ולהישאר בקואליציה. היה צריך, בקיצור, את דוהא קרב, ההפך המוחלט מאהוד ברק.
קליפת השום שאכל בשאר אסד בשבוע שעבר מעניינת את ברק הרבה יותר מאשר משמעותה המדוייקת של העובדה שש"ס קיבלה 17 מנדטים. הוא יודע להגיד, בעוד אחת מהאמירות המונוטוניות שהוא מנסר בהן את אוזנינו, שש"ס היא תנועה חשובה, ח-שו-בה מאוד, אבל מה שהוא באמת מתכוון הוא שאפשר לשחד אותה כדי שתתמוך בפרויקט השלום שלו, לא שאפשר וצריך להפוך אותה לשותפה של ממש. וכך נמתח החבל משני הצדדים, עד שנקרע: למרות כל מאמציהם של חיים רמון ויוסי ביילין, שניים שהיו יכולים לפוצץ את הפרונקל ולחטא אותו כבר מזמן, ספק אם עוד שתי כיתות לימוד יוכלו עכשיו לאחות את הקרע.
אפילו אם שרי ש"ס יחזרו בהם, ימי ממשלת ברק ספורים. הוא ינסה עכשיו למשוך עד שיוכל ללכת לבחירות על הסדר עם הפלסטינים, דבר שסיכוייו נראים מפוקפקים יותר מיום ליום. הסיכוי הקלוש מלכתחילה לשותפות עם המפלגה השלישית בגודלה הוא עכשיו אפס. אלה חדשות רעות, ולא רק ליומרות השלום של הממשלה ולעתידה הפרלמנטרי: הן עלולות להחזיר את הימין לשלטון עוד מעט, ולזמן רב.