מכבי ת"א: הדרך לשיקום מתחילה בפורטוגל

משהו רע עובר על מערכת העצבים של אוהדי מכבי תל אביב. כמו מצב המשק, היא כנראה כבר לא תחזור להיות כפי שהיתה. השנים האחרונות היו מלחמת התשה קיומית. הם הרגישו כמו אסירים שאומרים להם שהדבר הכי חשוב זה לא לאבד את התקווה. בקרוב, ככל הנראה, הם עומדים לאבד את התקווה. למרות שזה עוד מוקדם מדי, גם העונה הם ילכו חזק על פגישת סיום עם הנשיא קצב, ויתמקמו בנוחות מנוונת במקום השלישי. מבחינת האוהדים, כל עונה היא כרוניקה של סיוט ידוע מראש. שלושה מחזורים, זה הכל וכבר הם במינוס שש, וכבר חלק בונים על אותו קאמבק עונתי שיתחיל מסוף החורף ויפזר שוב פירורים של אופטימיות קוסמית בקרית שלום, שבעונה הבאה הולכים לעשות את זה. כמה נורא זה לראות היסטוריה שחוזרת על עצמה ומתיישבת לך חזק על הפרצוף כמו מתאבק סומו.
בשנים האחרונות, האוהדים רואים את היריבה העירונית ואת מכבי חיפה לוקחות אליפויות ומתחשק להם לטפס על הקירות מרוב זעם. בנוסף, הם רואים אותן מפארות את הענף הרעוע במפעלים האירופיים. איכשהו, בתוך כל הג'יפה הקיומית הירוקים והאדומים הצליחו לשדרג את עצמם, ולהפוך לשמות ששדרנים אנגלוסקסים שוברים שיניים כדי לבטא והפועלים של אתר אופ"א הרשמי יושבים שעות מול הטלפונים כדי לנסות לדלות פרטים על הפלא הישראלי. מכבי תל אביב עדיין מחוץ למשחק הזה, הביטחון העצמי שלה פגוע, היכולת שלה פגועה, משהו בסיסי שם לא מסתדר וזה לא שאלה של מאמן או שחקן זה או אחר, זו איזשהי קארמה רעה. אולי הם צריכים להשתטח על קברי צדיקים או לשתות את האפטר-שייבים בטעם נחל הירקון של הבאבא סאלי.
בהנחה שהצהובים לא יפנו לכוחות מטאפיזיים נעלים, משחק הגומלין נגד בואבישטה הוא כנראה המשחק הכי חשוב שלהם העונה. את האליפות הם ככל הנראה לא יקחו (למרות הקלישאות: העונה רק התחילה, אליפות זו כמו ריצת מרתון, סיכומים עושים בסוף העונה ושכל מי שהספיד אותנו יאכל את הכובע מרוב בושה), מהגביע קצת מתחיל להימאס להן, למרות שכנראה זה כתוב בכוכבים שהם צריכים לקחת אותו. רק הישג באירופה יעשה את העונה של מכבי למשהו ראוי למאכל אדם מבחינת האוהדים. הוא יכניס את המערכת העגמומית למציאות רוטטת מאדרנלין, שבה המצלמות מתעכבות על חיוכו הקורן של לוני הרציקוביץ' והאוהדים שואגים: "אירופה צהובה", ובכלל כל הקבוצה תתחיל להיראות כמו קבוצה ולא כמו כמה דלוקים המחכים למוצא רגלו השמאלית של אבי נמני.
בדרך כלל, לישראליות במגרשים ביתיים במיוחד באירופה היה תסריט קבוע. לפני הטיסה הן היו מצהירות: "אנחנו לא מפחדים מקהל ביתי עוין, גם לנו יש קהל מצוין", "כבר היו דברים בכדורגל, וזה גם מה שיפה בו", ו"הכי חשוב לא לספוג בעשרים הדקות הראשונות". המשחק היה מתחיל, הן לא היו סופגות בעשרים הדקות הראשונות, אלא בחמש הדקות הראשונות. עד סוף המחצית העסק היה כבר גמור. בשנים האחרונות משהו השתנה, אין כמעט התפרקויות מביכות, הפסקנו לעשות בושות, למדנו לצרף פרזיטים עם ידיים על המתניים למשחק ההגנתי, למדנו להאט את הקצב, לא לתת כבוד גדול מדי (חוץ ממנצ'סטר יונייטד ובהלת החולצות) ועוד כמה דברים שעזרו לנו לצאת בשלום מלבות רותחות של הרי געש. אפשר לקוות בשביל הצהובים שגם הם למדו את הלקח הזה. הדרך לשיקום מערכת העצבים מתחילה בפורטוגל.