כוכב השעה

הרגע הכי מוצלח ב"השעה ה-25", סרטו האחרון של ספייק לי, מגיע מוקדם: אד נורטון, המגלם את מונטי, סוחר סמים ממשפחה טובה שנידון לשבע שנות מאסר, עומד מול ראי בחדר השירותים בבר של אביו ומתחיל לקלל: שחורים, היספאנים, הומואים, יהודים, גברות בפרוות מהאפר איסט סייד ונערי גטו מברוקלין. מונטי כועס, ובזעמו נותן פורקן לכל סטריאוטיפ גזעני שאי פעם חלף במוחו, אבל מעולם לא הירשה לעצמו לבטא. ביחד מתקבל תיאור מופלא של כור ההיתוך הניו יורקי, מקום שבו חיים, רוב הזמן בשלום, נציגי כל הדתות, הגזעים והלאומים. הסצינה שאמורה להיות צעקת "פאק יו" קולקטיבית הופכת לשיר אהבה לעיר.
"השעה ה-25" מתעד את היום האחרון של מונטי לפני שיתחיל לרצות את עונשו בבית כלא באפ-סטייט ניו יורק. במהלך היום נפרד מונטי, צעיר שבחר לסחור בסמים כדרך מהירה לעשות כסף, מאביו, מחברתו (רוסריו דוסון) ומשני חבריו הטובים (בארי פפר ופיליפ סימור הופמן). הוא גם מבקש לברר מי הסגיר אותו למשטרה. הסרט מטפל בנושאים: חברות, משפחה, נאמנות, שכר ועונש ובעיקר אחריות אישית.
"השעה ה-25" הוא גם סרט על ניו יורק שאחרי ה-11.9. יחד עם וודי אלן ומרטין סקורסזה, ספייק לי הוא מיוצרי הקולנוע המזוהים ביותר עם העיר. הוא נולד בברוקלין, למד (ומלמד) בניו יורק יוניברסיטי, ועדיין ניתן לראותו יושב בשורה הראשונה במשחקי הבית של הניו יורק ניקס. זה אחד הסרטים הראשונים שצולמו בניו יורק לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, המתייחס במפורש לטראומה ההיא בסצינה שבה נעמדים חבריו של מונטי מול החלון המשקיף אל החור השחור הענק, שנפער במקום שבו עמד פעם מרכז הסחר העולמי. הכאב שלהם ניכר גם ללא מילים.
"השעה ה-25" הוא שיתוף פעולה ראשון בין ספייק לי לאד נורטון, שגם היה שותף בהפקת הסרט (יחד עם טובי מגווייר). אין ספק שהפרויקט יקר ללב נורטון, שמדבר בגלוי על הערצתו המתמשכת לסרטי לי. לרגעים הוא נשמע כמו פטרון, מורה רוחני, אפילו שלי החל את הקריירה שלו עוד כשאדוארד היה בבית ספר יסודי. אולי זו הדמות שהוא מגלם, אולי זו הדאגה לאופן שבו הסרט יתקבל: נורטון מגיע לראיון כועס, ולרגעים הוא נשמע סרקסטי כמעט עד חוסר נימוס. ברגע זה, למשל, הוא משמיץ ללא צנזורה עצמית את העיתונאי שריאיין את שניהם ל"ניו יורק טיימס": "אני לא צריך להגן על ספייק והוא לא צריך אותי בשביל להוכיח איזה קולנוען הוא, אבל הוא קיבל יחס נוראי מהביקורת בארה"ב. הבחור שריאיין אותנו מעולם לא ראה סרט של ספייק לי, הוא לא ידע עליו כלום. כל מה שהוא רצה זה לדבר על סלבריטיז".
זו לא פעם ראשונה שנורטון שולח חיצים מושחזים בעיתונאים ובמבקרי קולנוע. הוא מאמין, למשל, שביקורת הקולנוע האמריקאית לא הבינה את "מועדון הקרב", הסרט המשותף לו ולבראד פיט, ומיהרה לפסול אותו בנימוק שהוא מעודד אלימות. "אני חושב שמבקרי הקולנוע באמריקה פשוט מבוגרים מדי", הוא אומר. "לדעתי, הם צריכים לפרוש כשהם מגיעים לגיל 50. הם לא מסוגלים לזהות את האקלים התרבותי שמתרחש מתחת לאף שלהם. הם לא היו מסוגלים לקבל משרת כתיבה טובה יותר, ואיכשהו התגלגלו לכתוב על קולנוע. זה לא שאכפת לי במיוחד. אני לא חושב שמבקרים באמת יכולים להשפיע על גורלו של סרט מסוים. סרטים מוצאים את הקהל שלהם כשיש להם מה להציע. אבל אני חושב שאלה שתקפו את 'השור הזועם' ו'עשה את הדבר הנכון' כשיצאו, שמו אותם אחר כך ברשימת הסרטים הטובים של העשור. בשלב מסוים התרבות מרימה ראש, מתקנת את העוולות ואומרת לאנשים האלה "טעיתם".
עבור נורטון, הסרטים של ספייק לי משאירים מקום לפרשנות ומנסחים במודע עמדות אמביוולנטיות מבחינה מוסרית. "אני חושב שבמבחינה סגנונית, ספייק הוא אחד האנשים המיוחדים והיצירתיים ביותר שצמחו בקולנוע האמריקאי בעשרים השנים האחרונות", אומר נורטון. "הוא מאלה שבוחנים באופן עקבי את האתגרים המוסריים הקשים שנמצאים בחיים באמריקה. 'השעה ה-25' ממשיך את עיסוקו בשאלות כאלה, משום שהוא בוחן את ההשלכות הנוראיות לפעמים שיש להכרעות שאנחנו עושים. אני אוהב את העובדה שספייק אף פעם לא מדבר לקהל שלו מלמעלה. הוא אף פעם לא אומר: 'זה מוסר ההשכל של הסיפור, ככה אתם צריכים לחשוב'. הוא מעז להעלות שאלות קשות ולהשאירן ללא תשובה. איזה עוד במאי באמריקה מוכן להסתכן בדבר הזה? במובן זה הוא עושה קולנוע לאנשים מבוגרים".
המאבק המוסרי במוקד "השעה ה-25" נוגע לעובדה שהגיבור, בחור פיקח, נאה ולא בלתי סימפטי, עומד לשלם את המחיר על הבחירה המשמעותית של חייו: להתפרנס מסחר בסמים. מי שעדיין מתלבט בנושא הקריירה, כדאי שיידע שסמים הם עסק מסוכן במדינת ניו יורק. לא רק שמסתבכים עם טיפוסים מעולם הפשע המאורגן - חוקי הסמים שהונהגו כשנלסון רוקפלר היה מושל המדינה, קובעים עונשים חמורים, כמעט חסרי תקדים, למורשעים. זו הסיבה העיקרית לכך שבתי הכלא במדינה מתפקעים מדיירים. "הסרט לא נוקט עמדה, אבל אחת השאלות שהוא מעלה היא, ללא ספק, אם חוקי הסמים בניו יורק הם לא חמורים באופן מוגזם", מסכים נורטון.

- מה דעתך?

"אני לא יודע בדיוק, הסרט קורא לצופים לענות על השאלה הזאת בעצמם. הרבה אנשים חושבים שהחוקים בניו יורק דרקוניים מדי. האם מגיע לגיבור ללכת לכלא לשבע שנים? אני לא יודע. אפשר לטעון שאם יש שוק כזה גדול לסמים, מישהו צריך לספק אותם. לאנשים שונים יש עמדות שונות בנושא. כל אחד צריך להחליט בעצמו: האם מגיע לו העונש, האם הוא קורבן, עד כמה הוא אחראי למעשיו? האם החברים שותפים באופן מסוים לאחריות? למה הם לא ניסו למנוע ממנו לעסוק בסחר בסמים? מצד שני, אי אפשר להתעלם מהכאב שהוא גרם לאנשים היקרים לו. מבחינתי, אם מישהו יוצא מהקולנוע ואומר, 'העונש שמונטי קיבל חמור מדי', והשני אומר, 'הוא קיבל את המגיע לו', שניהם מבטאים תגובות רלבנטיות באותה מידה".

- באופן מסורתי, הקהל באמריקה מעדיף שיגידו לו דברים ברורים. זה משפיע על האופן שבו מתקבלים הסרטים של ספייק לי?

"תמיד נדהמתי מהאופן שבו הסרטים של ספייק לי לא הובנו, ואני אומר את זה כמישהו מהקהל. בסרטים שלו זיהיתי תמיד גישה עקבית של חמלה אנושית. ספייק לא בהכרח מסיים את הסרטים שלו עם מסר מנחם, אבל זה לא אומר שאין שם חמלה למאבק של האנשים שמתמודדים עם דברים קשים בחייהם. ב'עשה את הדבר הנכון' היתה הרבה חמלה גם כלפי האנשים שביטאו את העמדות הכי גזעניות. הוא ניסה לבדוק מאיפה הם באים, מה המאבק שלהם, לתת קול גם להם. ראיתי את הסרט הזה בגיל 18, ואני זוכר את עצמי יוצא מהקולנוע ואומר לעצמי: 'אף אחד לא מעז להגיד דברים כאלה. אף אחד לא נותן ביטוי למתח הגזעי שמכיר כל מי שהתבגר בעיר גדולה באמריקה'. אני עדיין חושב שזו יצירה מוסרית מהמעלה הראשונה. מספיק להסתכל על הכותרת. ספייק אומר: 'חייבים למצוא דרך לתקשר בין הגזעים'. העובדה שהגיבור המרכזי בחר באלימות, לא אומרת שהסרט כולו תומך באלימות. זה מראה את התיסכול המתמשך שנבנה עד הרגע שבו הכל מתפרץ".
בימים הקרובים ייצא בארה"ב הסרט החדש של נורטון, "הג'וב האיטלקי", שבו הוא מגלם, לצד מארק וולברג ושרליז תרון, פושע המתכנן שוד נועז בוונציה. בעתיד הקרוב הוא מתכנן למצוא ולביים פרויקט קולנועי משותף לו ולחברתו לחיים, סלמה האייק (כזכור, שניהם עשו זאת יחד גם ב"פרידה": היא הפיקה וכיכבה, הוא שותף לכתיבת התסריט ומופיע בסרט בתפקיד משנה). בשלב הזה של הראיון הוא רגוע יותר, פחות עוין, אבל מספיקה שאלה כמו "מה אתה חושב על זה שאומרים עליך שאתה הדסטין הופמן של הדור שלך?", כדי להקפיץ אותו. נורטון שולח מבט קר, ופיו מתעקל בהעוויה סרקסטית. "לא ידעתי שכינו אותי ככה", הוא אומר. "נראה לי שעיתונאים אומרים דברים כאלה אחד לשני. אני מבין שזו אמורה להיות מחמאה, אבל זה לגמרי חסר חשיבות. למה חייבים להשתמש בכאלה קלישאות שחוקות?".

פאזל ניו יורקי הדוק

אדוארד נורטון, שחקן שתמיד אהבתי, בייחוד ב"אמריקה X" ו"מועדון קרב", מצרף עוד תפקיד חשוב לגלריה האישית. ספייק לי, במאי שכמעט תמיד ריתק אותי, חורג ממסורת סרטיו השחורים, אבל יוצר סרט אורבני מהפנט. הפריים המעוצב, הסיגנון שבונה דרמה אפילו במעמדים הכי בנאליים, הצילום האמנותי והדיאלוגים - הלפעמים אגביים ולעיתים ממריאים עד לכדי פיוט - הופכים את "השעה ה-25" לפאזל ניו יורקי הדוק ודרמטי (מוסיפה לכך גם המוסיקה של טרנס בלנצ'ארד, שמעצימה את האווירה הדחוסה). הדרך שמונטי עושה בדרך אל הכלא, כוללת עיסוק בפסיפס דמויות המקיפות אותו, שסביב חלקן נרקמות עלילות משנה עצמאיות, עם הקשר די רופף לסיפור המרכזי. ודווקא כאן באה לידי ביטוי מיומנותו המקצועית של הבמאי לי, בהלחמת אמן של כל מרכיבי הסיפור הרב-שכבתי לכלל תמונה עירונית מדויקת.
נחום מוכיח