לא יודעים למחות

דפוסי המחאה החברתית בישראל הם חיוורים למדי. גם בשיאם, הפנתרים לא היו יותר מקומץ קטן, שהמיומנות התקשורתית של מנהיגיו חיפתה על מספרו הזעום. זה היה סדר הגודל של רוב הנסיונות האחרים לארגן מחאה של ממש על עוני ומצוקה, נושאים שבמדינות אחרות הם שמוציאים אנשים לרחוב.
אם לא יקרה משהו לא צפוי, זה יהיה גם גורלן של ויקי כנפו וחברותיה. כנפו היא דמות נהדרת, אמיצה, רהוטה ונחושה. היא פתחה את המחאה שלה באקט קלאסי: מסע, שיוצר תחושה של משהו מתגלגל וצובר עוצמה, ויש בו הקרבה עצמית מושכת תשומת לב. התקשורת לא איחרה לאתר את כל התכונות האלה, ונצמדה אליה. אבל אתם יכולים לשאול את אורנה שמעוני, שעשתה מסעות כאלה למען הנסיגה מלבנון - תשומת הלב התקשורתית איננה בהכרח עדות לכך שמשהו באמת קורה.
כדי שמחאה תהפוך אפקטיבית, היא צריכה מספרים, ומספרי האנשים המצטרפים למחאה חברתית הם קטנים. תשאלו את שובתי כיכר הלחם, שישבו חודשים בכיכר המדינה בתל אביב. תשאלו את ראשי הרשויות, שאחת לכמה זמן מצטופפים מול משרד ראש הממשלה. תקשורת לא חסרה להם. חסרו להם מצטרפים.
ההפגנות הגדולות באמת בישראל היו על נושאי בטחון. להפגנות האלה חברו הגופים המארגנים הגדולים, מהשומר הצעיר ועד גוש אמונים. הסיעו אליהן אנשים באוטובוסים, הציפו את הארץ בשלטים ואת העיתונים במודעות. אבל הבעייה איננה תקציבים או ארגון; הבעייה היא תודעתית.
אם מצוקה כלכלית היתה חשובה לנו באמת, לא היינו מצביעים ברוב כזה עבור אריאל שרון, אחרי שנתיים שבהן הביאה לנו ממשלתו רק מיתון ואבטלה. אם היינו ככל העמים, שבהם "זה הכלכלה, טמבל", לא היו המצביעים אומרים מה שאמרה האשה משדרות, שהודיעה ש"המקרר שלי ריק אבל מצנע ייתן את הכל לערבים". לו היה איכפת לנו מוויקי כנפו, היינו יוצאים סוף סוף מדפוסי החשיבה וההצבעה האוטומטיים מימין ומשמאל, שנגזרים מנאמנויות שבטיות הרבה יותר מאשר מהשכל הישר.
הבעיה היא שכולנו גדלנו על ההנחה, שהקשיים הכלכליים נגזרים אוטומטית מ"המצב" הביטחוני. גדלנו על תפיסת ה"גזירות", כאילו יש כאן משהו שבאמת נגזר משמיים ולא משהו שבכוחנו לשנות אותו. גדלנו על תחושה שלפיה אין בידיים שלנו עוצמה אזרחית אמיתית, שבידיה הכוח לשנות. ולכן אנחנו הולכים להפגנות על דברים מופשטים כמו "השלום" או "ארץ ישראל", ומתקשים להפוך את המסע של ויקי כנפו למחאה אמיתית – כזאת שתזעזע מוסדות ארץ ותשנה החלטות ממשלה.