כנפו הציתה את מרד העניים

כמו שזה נראה כרגע, ממשלת שרון זקוקה לכמה סקנדלים פוליטיים, אולי חלילה לשניים-שלושה מחבלים מתאבדים, כדי לצנן את המלחמה החברתית שפרצה. זה לא סיפור פשוט הפעם. האש משתוללת, הממשלה באטימותה משליכה עוד ועוד עצים למדורה (האחרון שבהם, השבוע, תמיכה בחוק להגבלת שביתות), ושר האוצר ממשיך להרוס מה שנשאר ממדינת הרווחה. הוא אינו יודע היכן לעצור.
נתניהו, מתברר, אינו מכיר במגבלות הכוח. הוא לא למד עדיין שאסור לכתוש יריבים עד הסוף – במיוחד לא כשמדובר בעניים, בגמלאים ובאמהות חד-הוריות מובטלות. באנשים שאין להם כבר מה להפסיד ושברגעי ייאוש הם מסוגלים להצית תבערה נוראה. הוא אינו מבין כנראה איזה חומר-נפץ חברתי גלגל לפתחה של הממשלה ולאן הדברים עלולים להגיע.
נתניהו אינו מבין כנראה שויקי כנפו היא דגל אמיתי של מיליון אזרחים מיואשים, ושבעצמותיה בוערת אש אמיתית. לא הצגות לשעה לכבוד עיתונאים, לא שטיקים וטריקים עלובים של סחטנים חרדים. כנפו, בינתיים, לא במגרש הזה ואינה נופלת למלכודת הלשון החלקלקה של שר האוצר. היא נזהרת, מתרחקת מפוליטיקאים מקצועיים, והופכת לאהובת הציבור. העם אתה.
כנפו היא בעצם מטח ראשון רועם במלחמה בישראל בין עשירים לעניים, בין שבעים לרעבים, בין אטומים, מצד אחד, לאנשים עם רגש, חמלה ואהבת אדם, מצד אחד. המלחמה הזאת מתנהלת בעצם כבר חודשים רבים בשקט יחסי, והייתה כנראה מתנהלת כך עוד זמן רב אלמלא התיאבון הגדול של נתניהו. ממשלה שלוקחת ממי שאין לו ומעבירה למי שיש לו, במקום להפך, מזמינה לעצמה צרות. גורמת לכך שהמאבק יעלה כמה מדרגות ויתלקח בסערה.
באווירה הזאת אין פלא שההתעמרות בחלשים אינה פוסחת גם על המשטרה, הפרקליטות, ובתי המשפט. במוסדות האלה מתגלים שוב ושוב מקרים של יחס אחד לדל ולאביון ויחס שונה לנשואי פנים, מעמד, ובעיקר כסף וקשרים. הזרעים האלה של השואה החברתית נזרעו כבר לפני שנים, אלא שאז לא היה מדובר בתפיסת עולם. אז הייתה עדיין נציגות לנזקקים האמיתיים, וקולם נשמע בכנסת. אז לא העז עדיין שום תובע משטרתי לבקש לעצור גנב של 10 שקלים משום שהוא עני ועלול לחזור על מעשיו.
עכשיו זה קורה. מצד אחד סוגרים תיקים עמוסי ראיות של נבחרי ציבור מהשורה הראשונה. מצד אחר תופסים חייל רעב בעכו, שגנב בקבוק מיץ ופחית קולה, ומבקשים לכלוא אותו עד לסיום משפטו.
כדאי לקרוא זאת שוב. כסילה מהמשטרה ביקשה משופט לעצור אדם חסר עבר פלילי שפרץ למטבח בית כנסת וגנב בקבוק מיץ. הסיבה: הגנב המסוכן הוא אדם עני וקיים חשש שיחזור על מעשיו. ומה עשה עם הבקשה שופט המעצרים התורן? במקום להשליך אותה לכל הרוחות, ביחד עם החתומה עליה, ולשחרר את החשוד בערבות – הסכים כבודו לעצור את גנב המיץ והקולה לשישה ימים. לא שעה אחת פחות.
ראש עיריית ראשון לציון, שהורשע בהוצאת רבבות שקלים במרמה לטובת אחד מנאמניו, לא ראה חדר מעצר; ח"כ נעמי בלומנטל, המואשמת בשוחד, לא ישבה שנייה באבו כביר (הנהג שלה, לעומת זאת, כן נשלח לשם); ואפילו המפכ"ל לשעבר רפי פלד, החשוד בתרמית בהיקף של מיליוני שקלים, לא הריח ליזול מאחורי סורג ובריח. הוא מהאצולה. גנב המיץ, לעומת זאת, הוא סתם אזרח מהרחוב. אותו אפשר לעצור.
מה עשתה התובעת במשפט עצמו, באישור מפקדיה הנאורים והאמיצים? המשיכה לדבוק במדיניות הענישה הראויה: היא ביקשה להטיל על החייל העני שש שנות מאסר בפועל. ללמד אותו לקח. השופטת לא הסכימה: היא הסתפקה ב-11 חודשי מאסר על-תנאי. לא כתבה מילה בגנות הבקשה ולא העמידה את המשטרה במקומה.