לא חדשני, אבל מהנה

וידוי קטן: את המופע "תלמד לעוף" של דה לה גווארדה ראיתי לראשונה לפני כחמישה חודשים בניו-יורק. וידוי בינוני: באופן יחסי להדי ההתלהבות מסביב, לא נפלתי. וידוי ענק: לאורך שעה וחצי היה לי מספיק זמן להבין שאני: א. קלסטרופובית ב. מתנגדת באופן עקרוני לאנשים גבוהים. ג. בהחלט לא מעריכה מגע דחוס עם זרים (אחרי הכל, הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?).

גם אם באופן עקרוני יש לי בעיה עם פורמטים שיווקיים אגרסיביים, יש להודות שבכל הנוגע לחברת התקשורת Orange שאחראית להבאת המופע לישראל, החבר'ה פשוט יודעים את העבודה.

זה מתחיל באולם. אולם "דריל רות'" בו צפיתי בהופעה בניו-יורק הזכיר לי מתנ"ס מהסוג שקדם לכיבוש כל מבנה חינוכי-תרבותי על-ידי מפעל הפיס. לעומת זאת, מבנה הסינרמה התל אביבי שהיה נטוש באחרונה, משודרג להפליא. אחרי הבידוק הביטחוני בכניסה למבנה שידע ימים יפים יותר, ניגשים לדלפק הכרטיסים שניתנים על-פי מספר הסלולר. למי שמשום מה נתקל בבעיה כלשהי, מיועד דלפק "פתרון בעיות", רעיון חינני כשלעצמו.

אתה מוזמן להשאיר במלתחה מעילים מיותרים ותיקים - ויש לומר שלמופע הזה אתם בהחלט רוצים להגיע לייט – ג'ינס, טי-שרט, נעלי התעמלות ודי. משם זורמים עם ההמון ללאונג' מסוגנן בקפידה, שבו לטובת הרעבים יש סטנד עם משקאות חמים, דוגמיות מתוקים וסנדביצ'ונים מהונדסים. ממול יש בר של שתיה חריפה (ויש שיאמרו שבהפנינג מסוג זה אולי עדיף להוריד כמה כוסיות לפני).

ריבוע רצפה

כשהדלתות נפתחות, אתה נדחס עם כל עמישראל פנימה, תופס את ריבוע הרצפה שעוד נותר ריק ושואל את עצמך מה גרם לך לוותר על גופיה. חשוך וחם לך. העיניים מנסות להתרגל לאפילה. מעל הראש פרוש משהו שנראה כמו בד לבן. המופע מתחיל.

קשה מאוד לדבר על דה לה גווארדה בלי להרוס פאנצ'ים ומכיוון שעד כה נמכרו 60 אלף כרטיסים, סביר להניח שגם אתם תהיו בקרוב בדרככם לסינרמה, אז לא נהרוס. ובכל זאת - כמה מילים: מדובר בהפקת פרינג', שכשעלתה לראשונה לפני יותר מעשר שנים, נחשבה ליוצאת דופן וייחודית. זו אולי הבעיה העיקרית, מה שהיה חדשני לפני 10 שנים, היום כבר לא ממש. גם לא בישראל. ובכל זאת מדובר במופע מהנה שכולל מוזיקה חיה, טכניקה של מעוף בחלל, אמנות פלסטית ויזואלית, קונטקט ואווירת מסיבה. ואצלנו, כידוע, כל סיבה למסיבה מבורכת.

הבעיה העיקרית ממנה סובל המופע היא תסמונת "החורים השחורים", או בעברית - דקות שבהם לא קורה כלום. באירוע מסוג זה בו הקהל עומד על רגליו במשך שעה וחצי, הגירויים צריכים להיות בלתי פוסקים ולא כך הוא. לעתים נדמה שדווקא מה שקורה לקהל במהלך האירוע, מעניין יותר מהאירוע עצמו.

מבחינה חווייתית דה לה גווארדה מורכבת מאלמנטים שמזכירים את ה-Cirque Du Soleil, blue man group ובנקודות מסוימות גם את תיאטרון קליפה הישראלי. קצת לוליינות קרקסית, קצת תיאטרון פיזי, קצת תנועה, פחות מלל, הרבה מוזיקה. השוני העיקרי קהל היעד של דה לה גווארדה מושתת, לפחות בניו-יורק, על צעירים חובבי סצינת המועדונים. בניגוד לשאר המופעים שנערכים באולמות ישיבה רגילים, דה לה גווארדה הוא מופע בעמידה לקהל א-פורמלי, אקטיבי שנמצא בלב ההתרחשות ולא מפחד לקפוץ למים (תרתי משמע). בפרסומים למופע מדברים בעיקר על לוליינים מעופפים, אבל כשיורדים לעומקו של מכלול נדמה שחבורת דה לה גווארדה הם בעיקר מורדים בחוקי המשיכה.

לסיכום: קלסטרופובים ומיזנטרופים התרחקו! כל השאר, מוזמנים.