להציץ למחר בעיניים

מזה שנים מתגנבת היצירה הבין-תחומית עקב בצד אגודל אל תוך עולם המחול. נדמה שכפי שכיום בתחום המוזיקה, אין כמעט אמן שמסתפק בהופעה אקוסטית ולא משלב בהופעותיו מסכי ענק עם הקרנות של וידאו-ארט או להקת רקדנים, כך אין כמעט כוריאוגרף שאינו משלב ביצירותיו טקסטים ספרותיים או שירה, שחקנים, להטוטנים, אמני מיצג או זמרים. גבולות הז'אנרים ביצירה מטושטשים, נטמעים זה בזה ומרחיבים לכאורה את המנעד של היוצר. לכאורה, מכיוון שברוב המקרים השימוש בטקסטים נועד לבאר מסרים שהיוצר מתקשה להעביר בשפת התנועה. לרוב מדובר בפתרונות קלים שמחליפים צלילה עמוקה ונועזת אל תוך עומקי היצירה.

פרוייקט "הרמת מסך" שנפתח בסוף השבוע האחרון נתן השנה בולטות יתרה ליצירות פרינג' שמקומן נכון היה לזירות אחרות כפסטיבל עכו, ערבי מחול בתיאטרון תמונע או פסטיבל אינטימדאנס, אך אינו נכון לבמת "הרמת מסך", שמיועדת לכוריאוגרפים עצמאיים. מרכז הכובד של לא מעט עבודות, שהועלו בחמשת המסכים השנה, הוקדש לאו דווקא לתנועה, למרות שהפרוייקט, לפחות בהגדרתו, אמור לפרוש את דור העתיד של עולם המחול הישראלי.

בין עבודות אלה אפשר לציין את "אפור בהיר כמעט לבן" של אנה וייסמן, מיצג חלומי מוטרף ויפהפה שנראה כמו תמהיל מעניין בין לינדסי קמפ לתיאטרון קליפה; "עזה", עבודתה הכאוטית של תמר בורר שנוגעת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ומציגה מוזיקה חיה (אורי פרוסט ואילנה צברי), שימוש מעניין בחלל והרבה טקסטים חשובים ליצירה שנבלעים; ואפילו בעבודתו של נמרוד פריד, "רחצה לילית", שבה התנועה אכן זוכה לתשומת לב בזכותה של ענת שפירא, אך נעלמת בתוך בליל הגירויים האחרים. גם עבודתה הנוכחית של רננה רז, "לבקש כוכבים", מציגה תיאטרון-תנועתי ניסיוני. זו אולי עבודתה המורכבת ביותר של רז מבחינת הברקות בעיצוב החלל ובגימיקים רעיוניים, ובניגוד לעבודות קודמות נוצרת אינטימיות נעימה ומסונכרנת בינה לבין שותפה, עופר עמרם, שמובילה למופע מתוחכם בפשטותו ומלא קריצות.

בחזרה לעתיד

יש לציין שפרוייקט "הרמת מסך" היה ועודו מהחשובים באירועי המחול בישראל, אם לא החשוב שבהם. גם השנה זכה הקהל להציץ למחר בעיניים ונראה שמדובר בהרבה יותר מהבטחות.

בין העבודות הבולטות אפשר לציין את "שתיים שעשוע ורוד" של יסמין גודר, בה למשך 60 דקות העיניים מרותקות למעשה הכשפים שעל הבמה. גודר משתמשת בגוף כבגן משחקים שבו כל פינה מיועדת להתנסות מסוג אחר. גם בעבודה זו כמו ב"פתאום ציפורים" הקודמת של גודר, הבמה לבנה ובוהקת, רק שהפעם בחרה גודר לתחום את הבמה בקירות שחורים ולהעשיר אותה בצבעי התלבושות ובמסכי טלוויזיה עליהם מוקרנים מיצגי וידאו-ארט. גודר משתמשת בכיעור ככלי עבודה, ומעבדת אותו עד לכדי יצירת מופת שאי אפשר לשבוע ממנה.

עבודה נוספת שהקסימה היתה יצירתו של סהר עזימי, "הרצל אמר". עזימי מציג תמונה לא מחמיאה במיוחד של ישראל 2003 על הבוטות שבה, החיים בשחור-לבן ומציאת המשקל הפנימי ותחושת ה"ביחד" באמצעים תרבותיים חיצוניים כמו שירי עם רוסיים. עזימי, שנמצא על הבמה הלבנה לצד הרקדנים ענת מירב ויניב כהן, מצליח לתרגם את כל מרכיבי החברה הישראלית לאמצעים תנועתיים, משתמש בשפת גוף מוגזמת, כוחנית ואלימה בכדי לבטא את היעדר הרוך, ומנחית את הקהל לשירת "התקווה".

רונית זיו, שהפתיעה בשנה שעברה עם אובססיה לכרוב ("בוץ"), חוזרת השנה עם אובססיה לניקיון, ומניחה על מרובע תחום שלושה רקדנים  - אשר לב, מיה ליפסקר ודינה זיו - שהגוף הוא היכל הקודש שלהם. כל אחד בדרכו עסוק בניקיון או קרצוף כשמחוץ לריבוע עוקבת אחריהם אישה עם מיקרופון שמגביר ומעוות את מצלול תנועתם. קולות הנשימה, הקרצוף, הטפיחות והצעדים הם פס הקול של Steam. זיו היא חוקרת נצחית של התנועה, הסקרנות שלה הופכת את הגוף לניסוי ואת הבמה למעבדה. זיו אוהבת לגעת, להתפלש ולמצות את החומר באשר הוא – גופות הרקדנים, הרצפה, האוויר או החלל. 

יצירת הסולו היחידה שהועלתה בפרוייקט היא "Passage" של סוניה ד'אורליאנס ג'וסט שעוסקת בזכרונות ובילדות שאיננה עוד. ג'וסט מתנועעת תחת אלומת אור, לכודה בשמלה אלסטית ארוכה וממוסמרת לרצפה שחושפת מדי פעם רגלים וידיים. התפאורה היחידה על הבמה הנקייה היא מעין מובייל ענק שתלוי בצדה השמאלי של הבמה ועליו פיסות בד צבעוני. חלקה הראשון של העבודה מאד מינימליסטי ושואב מתוך המילון התנועתי של מרתה גרהם. כל תנועה מורגשת – כף היד, ברך מציצה, עורף נשמט או ירך נבעטת - ונדמית לעתים כמטפורה לאדם המנסה להימלט מבגדיו. בחלקה השני של העבודה משתלטת מוזיקה אלקטרונית על האוזן, התנועה משתוללת ויוצאת משליטה. החיזיון אבד והקסם שנבנה בחלקה הראשון של היצירה התפוגג וחבל.