כשתיאלם תרועת הפסטיבלים

היום לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהוכרז על-ידי האו"ם, נועד להיות מנוע של תהליך שינוי עמוק, שבסופו אנשים המתמודדים עם קשיים תפקודיים עקב מצבם הרפואי יהיו חלק פעיל ויצרני באוכלוסיית העולם, ויזכו לשוויון זכויות והזדמנויות מלא.

כנסת ישראל מציינת גם היא את היום הבינלאומי, אך אינה מחויבת לו באופן רשמי וברור. חמור מזה, כנסת ישראל מזמינה את הנכים להשתתף בקרקס, בו הם עצמם הליצנים, בדיוק כפי ששימשנו בחצרות מלכים ורוזנים בימי הביניים.

אתמול הוצגו לציבור הישראלי שני דו"חות: האחד הוא דו"ח הנגישות, שהוכן על-ידי נציבות שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות והוצג בפני השר הממונה, שר המשפטים, מר יוסף (טומי) לפיד. השני הוא דו"ח העוני האלטרנטיבי שהוגש על-ידי הארגונים החברתיים בישראל.

הקשר בין הדו"חות ברור: 100 אחוזים מכלל בתי הספר אינם נגישים לנכים. מה זה אומר על יכולתנו להשכיל, המשמשת מנוף להשתלבות חברתית? על יכולתנו לעבוד, כאשר רוב המקומות נותני השירותים חסומים בפנינו?

יום אתמול חשף בצורה הברורה ביותר והבלתי משתמעת לשתי פנים, כי אדם עם מוגבלות נענש על מוגבלותו במצוקה חברתית ובעוני.

חברי הכנסת מכל סיעות הבית יהללו היום את הצורך המוסרי להשתלבותנו בחברה, ומי שייטיב לשרת את כללי תפארת המליצה, אולי יזכה בכמה דקות של תהילה על גבנו. חברי הכנסת יאמרו כי "כמה מחבריהם הטובים ביותר הם נכים", ובה בעת, כאילו ללא קשר, ישקדו בנמרצות על תקציב 2004, בו אני וחבריי ניחתם לעוני גדול יותר מזה שאיתו אנו מתמודדים כיום.

מצוקתנו החברתית עשויה אף לגדול, עם ביטול חוק הדיור הציבורי, קרן פראפלגים - אשר אמונה הייתה על הנגשת הסביבה הביתית עבור אדם עם מוגבלות, וביטול תקציב המחלקה לנכים ואוכלוסיות מיוחדות בחברה למתנ"סים, אשר אמונה הייתה על השתלבותנו בחברה תוך כדי פיתוח מיומנויות חיים.

היום ומחר תחגוג ישראל חזות נאורה. אך כשתיאלם תרועת הפסטיבלים, אדם עם ליקוי שמיעה יישאר מחוץ לתרבות הישראלית המידלדלת בין כה וכה, אשר מתרקמת מבעד למסך הקטן שאיננו נגיש בעבורו. נכים פיזית ימשיכו לסכן את חייהם בכבישים סואנים כיוון שהמדרכות אינן נגישות, עיוורים ימשיכו לסכן את חייהם בצמתים פרועים, כאשר אין צליל המורה על התחלפותו של הרמזור להולכי הרגל.

כשתיאלם תרועת הפסטיבלים, נשוב ונהיה מדינת "עולם שלישי", ונעמיק זאת בעזרת התקציב שיעבור, כנראה, ב-31 לדצמבר. האם שכחנו את הציווי היהודי, "בפני עיוור לא תשים מכשול ובפני חירש לא תקלל?" כשתיאלם תרועת הפסטיבלים, נשוב ונהיה נוכחים נפקדים, צללים בחברה הישראלית.