"נאות שלווה": ספר חתרני במובן הטוב של המילה

רק לפני כמה שנים היה השילוב המוזר שנח בבסיסו של "נאות שלווה" המצויין, בלתי אפשרי לחלוטין. מי היה שוקל לכתוב סיפור על פושע נאצי מעורר חמלה ועוד לשזור אותו באגדת ילדים ידועה? מי היה מצליח לעורר בנו רחמים כלפי אחד מרופאי אושוויץ המחרידים ואיבה כלפי זה שמנסה לרוצחו? ומי לעזאזל היה מסוגל לעשות את זה משעשע?

לא רק שהיום זה אפשרי, זה גם קורה בספרו מטריד המנוחה של כריסטופר הופ, סופר ממוצא דרום-אפריקאי החי כיום באנגליה. גיבור הספר הוא מקס מונטפלקון הקשיש. הוא עדיין שומר על קומתו הגבוהה, על חביבותו, עיניו הכחולות והחודרות ועל חלקים נבחרים מצלילות דעתו, אבל הוא כבר אינו יכול לשלוט בשלפוחית שלו.

בתו וחתנו, חבר פרלמנט בריטי שמרן, מחליטים לאכסן אותו הרחק מעין רואה, בבית האבות "נאות שלווה", או "מחנה האיסוף", כפי שהוא קורא לו. הם חושבים שהבעיה הגדולה שלהם היא למנוע ממנו מלשוטט הרחק מהמוסד ולקפוץ לביקורים סניליים בבית האחוזה שירשו ממנו במרמה, אבל זו רק ההתחלה.

כששומע אלברט, החותן, על כוונתו של בית הנבחרים להעביר חוק חדש שיטפל בפושעי מלחמה נאציים בבריטניה, הוא מתחיל לדאוג ברצינות. כי למקס מונטפלקון, למרות ידיעותיו הנרחבות בשפה האנגלית והבריטיות העזה שלו, יש חורים רבי משמעות ואפלים להחריד בביוגרפיה שלו. ואם זה לא היה גרוע מספיק, הרי שיש לו מתחת למיטה כספת מחושלת ונעולה, שבה אולי מוסתרים סודות איומים, מזכרות עוון.

הגיע מפלורידה

ואז מגיע ג'ק. אף אחד לא יודע מה שם משפחתו ולמה עשה הצעיר האמריקאי, טוב המזג לכאורה, את כל הדרך הארוכה מאורלנדו, פלורידה, עד לבית האבות הבריטי השקט. אף אחד גם לא יודע על חיבתו הרצחנית לסרטי סנאף, על העונג שהוא מפיק משילוחם של קשישים חסרי אונים אל העולם הבא, ועל הקשישה שגידלה אותו, שמתחת למיטתה מצא את הרמזים שיובילו אותו אל מקס ואל תיבת הזוועות שלו.

מרגע זה מתחיל מחול שדים קדחתני בין מקס, המידרדר אל השיטיון, ובין ג'ק, המיקי מאוס לשעבר, שנחוש בדעתו לעשות כל שידרש, כולל רצח ואונס, כדי להגיע אל סודותיו הכמוסים של הזקן. אל תוך המערבולת הזו נזרקים גם עובדי בית האבות, שיש להם גישה חדשנית, אה-לה-ד"ר קבורקיאן, כלפי הפציינטים שלהם; נכדתו של מקס החברה בכת הודית; המאהבת האגרסיבית של החותן; מכתבים מרשיעים מתקופת המלחמה ושוטרים המתעקשים לשאול את מקס שאלות קשות, כמו: כמה אנשים בדיוק הרגת?

כדי לפתור את הסבך העלילתי הבלשי הזה, נסו להיעזר באגדה העתיקה על ג'ק ואפוני הפלא. אותו ג'ק שיצא לשוק וחזר עם שקית אפונים קסומים. בעזרתם טיפס עד לטירתו הקסומה של הענק המרושע השוכנת מעל לעננים וגנב ממנו את האווזה המטילה ביצי זהב ועוד עזרים מכושפים ורבי כוח.

עכשיו העמידו את האגדה על ראשה ושבצו את הדמויות שלנו במקומם של יצירי הדמיון. מקס הענק, ג'ק (רובינסון?), ממלכת האגדות של הדיסני וורלד, ומזכרות המלחמה המזוויעות, השוות את משקל המתים בזהב. שלא כמו באגדות, אין כאן בהכרח סוף טוב, כי אצל הופ קשה מאוד להחליט מי הטוב ומי הרע. האם הרע הוא מקס מונטפלקון, שעבורו, התקיימו כל הזוועות שעולל בחיים אחרים ושכוחים, שעליהם הוא כמעט מתחרט? או שמא הרע הוא ג'ק זהוב השער, הסוטה, הפסיכופט, זה שאין לו בחייו תשוקות מלבד אוכל סיני, מעשי רצח וקלטות וידאו המתעדות אותם?

"נאות שלווה" הוא ספר חתרני במובן הטוב של המילה. הוא מצליח, בידו האמונה והכשרונית של הופ, ליצור הקבלות מצמררות ומבעיתות בין היחס לקשישים בחברה המודרנית לבין האידיאולוגיה הנאצית. הופ מציג את דיסני וורלד כסוג מעוות במיוחד של מחנה ריכוז חדשני, שאליו מגיעים הנידונים מרצונם, וצועדים בשביליו המסודרים בקפדנות ייקית לקולן העליז של מנגינות מארש קיטשיות, וגורם לנו לחשוב פעמים, שלוש ואפילו יותר, לא על מהותו של הרוע בלבד, אלא גם על מדרגותיו השונות: רע, רע מאוד והרוע המוחלט. והוא אפילו מצליח לעשות את זה משעשע.