מגש הכסף של בוש

אם הנשיא ג'ורג' בוש היה אומר ולו עוד מילה אחת, עוד משפט אחד, אם הוא היה עושה ולו עוד מחווה אחת בשביל ראש הממשלה אריאל שרון - זה כבר יכול היה להראות מוזר.

זה כמעט חשוד. הנשיא האמריקני, לא פחות ולא יותר, הניח לשרון על מגש, לא של כסף, אלא של זהב, את כל מה שראש הממשלה רצה והיה זקוק לו מבחינה פוליטית: את רוב ההתנחלויות ("ראש הממשלה החליט לפרק כמה התנחלויות בגדה המערבית וזה צעד אמיץ"), את גדר ההפרדה ("אני מחויב לזכותה של ישראל להתגונן מפני הטרור. הגדר צריכה להיות גדר של ביטחון... ישראל צריכה להתחשב בפלסטינים").

להתחשב, אמר הנשיא בוש. ולא "ישראל חייבת" או כל ניסוח מחייב וחד משמעי אחר. הנשיא האמריקני נשמע כאילו הוא מבקש מישראל לעשות טובה לפלסטינים.

אבל חשוב מכל, בוש פירק לשרון את המוקש הגדול והחשוב מכולם, המוקש שיכול היה לטרוף את כל הקלפים, ולהוציא אפילו את נתניהו מהמערה שבה החליט להסתתר בתקופה האחרונה, המוקש שמעביר צמרמורת בגבו של כל ישראלי - נושא הפליטים הפלסטינים.

פליטים כן, אמר בוש, אבל שיילכו לפלסטין, זו שתקום, כשתקום. ולמי שזה לא ברור, הוא גם אמר מתי היא תקום, המדינה הפלסטינית הזאת, שבליכוד ובימין ישנם עוד מי שלא מצליח להשלים עם קיומה העתידי, למרות דבריו של שרון עצמו בעניין: אחרי מלחמה בטרור, אחרי הרפורמות ברשות. בשתי מילים, שלא נאמרו במפורש, אבל נרמזו בגסות - אחרי ערפאת.

הניתוק (של המתנחלים)

מתנגדי תוכנית ההתנתקות יכלו לקפוץ ולזעוק הלילה כמה שרצו. הם יכלו לנהוג בפתטיות, כמו שעשו אנשי מטה ז'נווה, ולהודיע ששרון התנתק מתהליך השלום. על איזה תהליך שלום הם מדברים בדיוק, עדיין לא ברור. את תהליך השלום האחרון הוביל אהוד ברק, איש מפלגת העבודה. והוא היה גם האיש שקבר את התהליך כשהחליט לחשוף את "פניו האמיתיות של יאסר ערפאת", ולאפשר לשרון לעלות להר הבית.

מצד שני, המתנגדים יכולים לנהוג כמו אנשי מטה "הליכוד שלנו", ששעה אחרי מסיבת העיתונאים, כשהביפרים של העיתונאים רטטו ללא הפסקה בגלל התגובות ששלחו הפוליטיקאים - עוד לא מצאו את הידיים ואת הרגליים, ועוד פחות את המילים כדי לנסח תגובה מתאימה, תגובה שבכל זאת, ולמרות כל מה שאמר הנשיא בוש - תוציא אותם "גברים-גברים" וצודקים-צודקים.

גם המתנחלים יכולים לגלגל עיניים ולהיאנח. "אוי ואבוי להישג כזה", פרסמו ראשי המתנחלים את התייחסותם, בנימה גלותית משהו, רחוקה מהמציאות הישראלית העכשווית. תגובתם הגיונית. היא טבעית. תקיפת ראש הממשלה שרון והנאום של בוש היא תגובה רפלקסיבית מצד המתנחלים, שכן מבחינתם, לא משנה מה היה נאמר שם, בוושינגטון, זה היה מחייב אותם לתקוף.

זה תפקידם. האם הם נהגו אחרת כשיצחק רבין ז"ל עמד על מדשאות הבית הלבן ולחץ את ידו של ערפאת? האם הם נתנו יותר צ'אנס לבנימין נתניהו כשחזר מ"ווי פלנטיישן"? האם הם חיבקו את אהוד ברק כשהוא שקע במהירות בקמפ דיוויד ובעצם השיג מקלינטון את מה שאמש השיג שרון מבוש?

התשובה לשלוש השאלות היא אחת: לא. הם תקפו והפילו כל מי שניסה לבצע מהלך מדיני כלשהו. אבל התגובה הזו של המתנחלים היא טבעית, משום שמבחינתם - הם נלחמים על הבית. מבחינתם - נצרים כתל אביב היא, ועגבניות השרי שהם מגדלים בגוש קטיף - כתעשיית ההיי טק בהרצליה פיתוח. אבל הם שוכחים כי מבחינת רוב אזרחי מדינת ישראל, המצב כבר לא כזה.

נחת הרוח של שרון

שרון ובוש.                            צילום: רויטרס
 

אנשי שרון ורה"מ עצמו יכולים לחזור הלילה למלון היוקרתי שלהם בבירה האמריקנית ולפתוח שמפניות. מבחינה פוליטית ותקשורתית - הם ביצעו מהלך מבריק, גם אם ערוץ 2, למשל, לא טרח אפילו לפצל את המסך בעיצומו של משחק הכדורגל, כדי להראות לאומה מה אומר בוש.

שרון ובוש, שני החברים הטובים, שני הלוחמים הגדולים בטרור העולמי, עמדו בבית הלבן, וחיזקו זה את ידיו של זה. הם חייכו, הם החמיאו האחד לשני והם לא הפסיקו לטפוח זה על שכמו של זה. הם נראו כמו זוג יונים מאוהב. חוץ מחיבוק אמיץ ונשיקה - היה שם הכל.

על ראש הממשלה ניכר היה שהוא קיבל את מה שהוא רצה. כבר הרבה זמן שהוא לא נראה כל כך נינוח, כל כך רגוע ומחוייך. כבר הרבה זמן שלא היתה לו הזדמנות לנשום לרווחה, להתלוצץ עם סובביו ולחייך מכל הלב. ואמש, שרון היה כולו חיוכים.

הוא אפילו נשען על ה"פודיום", דיבר בהרחבה, וכג'נטלמן אמיתי, תרגם לנשיא האמריקני את מה שאמר בעברית. כאילו שאין מתורגמנים בבית הלבן. אבל גם זה היה חלק מההצגה המושלמת שהפיקו אנשיו של ראש הממשלה בסיוע אנשי הבית הלבן.

אריק מתרגם לג'ורג'. היש תמונה חביבה יותר מזו? היש עדות חזקה יותר לחברות בין שני האישים הגדולים? האם יש ישראלי שלבו לא התרחב כשראה את ראש הממשלה שלו נשען בנינוחות על הפודיום המפואר בבית הלבן, ומתרגם, עם חיוך מפה לאוזן, לחבר ג'ורג', שבעוונותיו עוד לא למד עברית? האם יש שר מתלבט אחד בליכוד שיכול להישאר אדיש לדברים של הנשיא בוש?

השאלות הפתוחות

אבל גם בערב הזה, ולמרות הכל, כמה שאלות עדיין נותרות פתוחות. קשה עדיין לומר מדוע יצא אריאל שרון לדרך עם תוכנית ההתנתקות - בגלל הנחיצות, או בגלל הנפיצות של הפרשות בהן הוא מעורב.

קשה גם לומר אם התנתקות היא היא הצעד הנכון, האם היא עדיפה על משא ומתן מדיני. וגם עכשיו, קשה עדיין לדעת כיצד ינהגו מתפקדי הליכוד ביום המשאל, ב-2 במאי. אפילו את תגובתו הסופית, המכרעת של שר האוצר, בנימין נתניהו, קשה לחזות במלואה ברגעים אלה ממש.

ההצהרות של בוש, שהן בחלקן עמומות, אמורות לספק את הסחורה ולתת לנתניהו את מה שהוא דרש בישיבת שרי הליכוד. במקרה הכי רע, נתניהו ימשיך לשתוק, ויתמוך בתוכנית בשקט, מהצד, עד המשאל. ואחריה, זה יהיה הרבה יותר קל.

ובכל זאת, אפשר לצפות שהאוויר מהמפרשים של המתנגדים קצת יצא אמש. לא בגלל שהם פחות משוכנעים בצדקתם, אלא בגלל שהם עצמם הודו, אך לפני ימים אחדים, כי הכל יהיה תלוי בדברים שיביא שרון הביתה.

ואם שרון מביא עימו הביתה הצהרה נשיאותית שאין זכות שיבה פלסטינית, שגדר ההפרדה היא חיונית, שהפלסטינים צריכים להתחשב במציאות ולוותר לישראל בנושא הגבולות - קשה להבין איזה רוח ציבורית תנשב במפרשים של המתנגדים.