אליפות בלי מאמן

"אליפות בלי מאמן" נבחו הקופים הירוקים, וכמה שהדבר נשמע מגוחך, יש בו מידה רבה של צדק. עיקר הצלחתו של רוני לוי העונה היתה בעובדה שהקבוצה לא התפרקה לו בין הידיים, ואין זה דבר של מה בכך.

מסתלבטים. הצבא הירוק (צילום: יוסי רוט)

יש בחיפה, במיוחד בחיפה הנוכחית מוכת האגו והכוכבים, פוטנציאל התלקחות תמידי. יותר מדי שחקנים טובים על הספסל, יותר מדי רוח קרצייתית מנשבת מהמקומונים ויותר מדי אוהדים ממורמרים, מפונקים, מקללים. אבל מי שסובל מהחום, שייצא מהמטבח. רוני לוי נשאר לבשל את הקבוצה על אש קטנה, זה לא רתח וגלש לו. עד כאן המחמאות.

מכבי חיפה אלופה בעיקר כי יעקב שחר רצה. עם כל הכבוד לרוני לוי, שחר ריפד לו חבורת שחקנים, שכמאמר הקלישאה, גם הספסל היה לוקח אליפות.

על אש קטנה, מאוד. לוי (צילום: ראובן שוורץ) 

אחרי הפתיחה החורקנית של העונה, כשמכבי תל אביב, היריבה העיקרית לאורך העונה (ושאף אחד לא יבלבל את המוח עם באר שבע, הפועל תל אביב, או כמובן בני יהודה), החליטה להשאיר את הידיים בכיסים ולזרום עם מה שיש, שחר החליף ללוי את הזרים, וזאת אחרי כמובן שמילא לו את הספסל בישראלים איכותיים. העובדה כי מיכאל זנדברג ואליניב ברדה, רוב העונה היו שחקני ספסל, אומרת כמעט הכל.

אליפות דרך הכיס. שחר (צילוםף ג'רמי פלדמן)

אגב זרים, חיפה נכשלה העונה כישלון חרוץ בכל זר כמעט, למעט כמובן ג'ובאני רוסו - הבאנקר הנצחי. חורחה בריטס ודנטה לופז עלו על טיל בהזדמנות הראשונה. במקומם הובאו מרקוס אלבס, שנתן חודש מעולה ואחר כך דעך וגוראן זקיץ', שהוא מסוג החלוצים שעושים הכל חוץ מלתת גולים.

הבאנקר הנצחי. רוסו (צילום יוסי רוט)

גם פאבל זבאדיל האנגימטי לא תרם כלום, לא בגלל שאין לו כישרון, אלא בגלל שבכלל לא היה צריך אותו. היו בחיפה מספקי שחקני קישור, אבל היה אפשר להביא עוד חיזוק, אז הביאו. להזיק הרי זה לא יזיק. דווקא אריק אג'יופור, אחד שכבר שלחו אותו לכל מקום מנתניה עד הפרינאים היה יחסית בסדר, עד שהתחילו הספקולציות לעונה הבאה. למרות הכישלון בזרים, חיפה לקחה את הליגה בהליכה.

אפשר לספור על יד אחת את מספר המשחקים בהם הירוקים הרשימו, או במילים אחרות - שיחקו קצת יותר קרוב לפוטנציאל שלהם. רוני לוי החליף הרכבים, פוזיציות, ניסה ניסויים, טקטק טקטיקות, היה לו חתיכת מרחב של שגיאות לעשות, והוא אכן עשה אותם. הדשא הפך לתחנת רכבת מסחררת, אבל זה הכוח של חיפה השנה, מרוב עומק, מרוב אופציות, היה אפשר לעשות כמעט את כל השגיאות האפשריות ועדיין לקחת את האליפות. היה אפשר לשחק עונה שלמה בלי חלוץ נורמלי (אליניב ברדה נורמלי, אבל רוב הזמן סופסל), בלי זרים, בלי שיטה ממשית, ועדיין לקחת את האליפות.

בנאדו וקטן חוגגים. לא בגלל הזרים (ראובן שוורץ)

אם בוחנים את תרומת השחקנים, רק כמה מהם התעלו מעל כולם. ניר דוידוביץ' היה יציב בשער, ובקושי עשה שטויות, והכי חשוב - לא נפצע. בנאדו כהרגלו היה יצוק כפלדה. מיכאל זנדברג נתן כמה גולים מכריעים, גם אם היו מהספסל. ג'ובאני רוסו, שמשום מה בשלבים רבים של העונה נראה אפטי ופלגמטי, בכל זאת סיפק ימבה אסיסטים, יניב קטן הראה לפרקים ניצוצות וברקים וכרגיל מעט מדי גולים.

אבל השחקן הכי משמעותי ולפיכך שחקן העונה הוא עידן טל, הגנרטור במרכז המגרש, האיש שלא הפסיק לנוע לרגע, הוא האיש שלמעשה גרם לכך שחיפה לקחה את האליפות בכזאת שלווה סטואית. בלעדיו היא היתה צריכה להזיע, אבל מי היה מזיע בלעדיו?

אם חיפה רוצה להיאבק בקיץ על מקום בליגת האלופות היא צריכה להיפטר מקצת שומן עודף, אבל קודם כל היא צריכה כמה זרים איכותיים. בשביל הליגה גם מטאטא יורה, בשביל אירופה גם עוזי לא תמיד מספיק. הכיוון ככל הנראה הוא זרים שהוכיחו את עצמם כבר בליגה, גישה מעט פחדנית, אבל ראויה. גוסטבו בוקולי, אלא אם כן לא יחתום סופית במקום אחר ברגע האחרון, יתווסף לקישור, לא ברור על חשבון מי.


מזיע בשביל כולם. טל (צילום: ראובן שוורץ)

בינתיים, צעירים מוכשרים כמו שי בירוק, ערן לוי ודומיהם מתחילים להתייבש ולדרוך במקום. העיקר דיברו בתחילת העונה על עונת שילוב הצעירים. בכל מקרה, רוני לוי צריך לחשוב על אופי יותר מובהק לקבוצה שלו, על דרך יותר ברורה, על שחקנים יותר קבועים. עם תקציב יותר נמוך ועם מכבי תל אביב בתפקיד החיה הפצועה, בעונה הבאה זה יהיה הרבה יותר קשה. במילים אחרות: בעונה הבאה זה יהיה מאבק אמיתי, לא כמו העונה.