אין סיוע לילדים הסובלים מטראומה עקב הריסת בתיהם

על רקע מבצע הריסות הבתים ברפיח ואזהרות ארגון אמנסטי שהריסות בתים נרחבות עלולות להיחשב לפשע מלחמה, דנה היום (ג') הוועדה לזכויות הילד בכנסת, בטיפול בילדים שעברו טראומות עקב הריסת ביתם.

יו"ר הוועדה, ח"כ מיכאל מלכיאור (מימד) העיר שהנושא רלבנטי יותר מתמיד, וציין שהריסת בית היא "קטסטרופה לכל משפחה", אך הגביל את הדיון לנעשה בתוך שטח ישראל.

דפוסים פוסט-טראומטיים

האדריכלית בוסיינה דביט, רכזת פרויקט ערים מעורבות בארגון שת"יל, סיפרה על הריסות הבתים ברמלה ובלוד. "בלוד יש 2,000 בתים לא חוקיים, כנגד 400 מתוכם הוצאו צווי הריסה, ו-65 כבר נהרסו. בכל בית יש בממוצע כשבעה ילדים. ההריסה מתנהלת כמבצע צבאי, ללא התראה, בשעות הבוקר המוקדמות, תוך הפעלת כוח רב. הבית על כל תכולתו נהרס. הילדים מפתחים דפוסים פוסט-טראומתיים, ירידה דרמטית ברמת ההישגים, סובלים מהצקות מילדים אחרים והרטבות. יש אצלם המון כעס ועוינות".

הגננת נרימן ברהום סיפרה על הריסת בית הוריה ברמלה, בו התגוררו שני אחיה הקטנים. "האחות הגיעה מבית הספר ורצתה רק להוציא מבין ההריסות את ספרי הלימוד שלה. הרסו כך דור שלם. כשביקשנו פסיכולוגים לילדים אמרו לנו שאין תקציב".

אפליה נגד על רקע גזעי

שמוליק דוד משת"יל סיפר שבשנים האחרונות נהרסו יותר ממאה בתים ביישובים הלא מוכרים של הבדואים בנגב, ורשויות הרווחה לא נותנות מענה בסיסי לטראומות הנגרמות לילדים. "הקהילה בטראומה מהטרקטורים, הבולדוזרים והמשטרה שבאים פעם אחר פעם והורסים".

מאיר מרגלית מהוועד הישראלי נגד הריסת בתים סיפר שכאשר ניסו לפנות משפחה יהודית שפלשה לקרוואן בגבעת המטוס, עובדת סוציאלית עצרה את הפינוי כי ראתה ששני ילדי המשפחה בהיסטריה. אך אתמול, אמר, נהרס בית בחיזמא שבמזרח ירושלים, בו התגוררו 14 ילדים, שלושה מהם חולים, אחת בסרטן, ללא כל התייחסות של רשויות הרווחה. "למה האפליה על רקע גזעי?".

חלק מהרשויות לא שלחו נציגים לדיון

תגובת הרשויות היתה תמוהה. מנהל השירות הפסיכולוגי בפזורה הבדואית בנגב לא הגיע לדיון משום שהוא מבקר באזור אחר מוכה טראומות, קוסובו.

המשטרה, משרד הפנים ומשרד החינוך בחרו שלא לשלוח נציגים לדיון.

בוועדה הועבר מסמך ובו תכתובת בין מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, לבין סילביה פיטרמן, פעילת זכויות אדם בירושלים, שביקשה ממנו לפעול נגד הריסת בתים בהם גרים ילדים. הפעילה מחתה בפניו על הפגיעה בילדים הנותרים ללא קורת גג וביקשה ממנו לפעול למניעת "האסון ההומניטרי בקנה אחד עם רוח החוק והאמנה שעל בסיסה קמה המועצה".

על כך השיב לה קדמן: "במקרה זה 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהיינה'", ולא הביע התנגדות לעונש של הריסת הבתים. הוא הציע למזער את הפגיעה בילדים, באמצעות התראה מוקדמת ובהבטחת פתרון דיור חלופי.

מנהלת האגף לשירות פסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך, ד"ר בלהה נוי, כתבה לוועדה כי טראומה של הריסת בית מחייבת התייחסות כאל מצב חירום, והודיעה כי תנחה את השירותים הפסיכולוגיים להקצות לילדים חמש פגישות טיפוליות להתמודדות עם המשבר.

עובדת סוציאלית בכירה מעיריית רמלה, גילת חיון, הסכימה עם הוועדה כי מדובר ב"טראומה בלתי הפיכה" אך הודיעה גם: "אין לי פתרונות".

פסיכולוגית קלינית בכירה של משרד הבריאות, תמר רבנו, הביעה זעזוע מכך שהמדינה גורמת לטראומות. "ביד אחת המדינה הורסת את הנפש ואחר כך הטיפול הוא כמו טיפה בים".

לשקול גם את טובת הילדים לפני ההריסה

מלכיאור וחברי הוועדה, חברי הכנסת טלב א-סנע ועזמי בשארה, ביקשו ממשרד הרווחה לפעול כדי שטובת הילדים תילקח בחשבון כחלק מהשיקולים אם להרוס מבנה, ואמרו כי יבדקו אפשרות של שינוי חוק התכנון והבנייה באופן שיידרש תסקיר של שירות המבחן על מצב הילדים לפני ההריסה.

"הריסת ילדים לא פחות חמורה מהריסת בית", אמר מלכיאור בסיום הדיון. "ישראל מחויבת לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד הכוללת את זכות הילד לקורת גג".