הזדמנות היסטורית

    במקום להתפלפל עכשיו כתגרנית בענייני תקציב, על מפלגת העבודה להיכנס לממשלה ולתת כתף להתנתקות

    גיא בכור

    מפלגת העבודה מתלבטת אם להצטרף לממשלת ההתנתקות של אריאל שרון, והדבר מעורר תמיהה ואף אכזבה. ההתנתקות מן השטחים ניצבת בראש טיעוניה של העבודה זה שנים רבות, והנה, כאשר נוצר יסוד למימוש התפיסה הזאת לפחות בחלק מן השטחים – היא מהססת להטות לכך כתף. ראשיה, העסוקים עתה בהתחשבנות כלכלית עם הליכוד, צריכים לשאול את עצמם היכן אמינותם. וחמור מכך: מה עלול לקרות אם הם יעמדו מנגד כאשר נוצרת הזדמנות היסטורית אשר אולי לא תחזור במהרה.

     

    לאחר כארבע שנים של אינתיפאדה, הציבור הישראלי בשל למהלכים שעד היום נתפסו כדימיון הזוי בלבד. על מהלך כזה, ההתנתקות, מנצח ראש הממשלה שהוא לא רק יו"ר הליכוד אלא גם מי שעשה את עיקר הקריירה הפוליטית שלו במעמקי הימין. יש בכך כדי להבטיח כי הפעם לא תקום חזית התנגדות אזרחית רחבה מדי, כפי שהיה, למשל, כאשר פרץ תהליך אוסלו. ממילא נוצרה האפשרות ליצירת קונסנזוס חברתי רחב שבלעדיו לא ייתכנו צעדים אסטרטגיים גדולים כדוגמת השלמת הגדר בנתיב בג"ץ, ההתנתקות מרצועת עזה וצעדים שעוד יבואו בעקבותיה, אם זו תעלה יפה.

     

    לפנינו הוכחה נוספת לאחד הכללים הפרדוקסליים של הפוליטיקה הישראלית: יש קונסנזוס כאשר הליכוד פונה לשלום ולצעדים מדיניים וכאשר השמאל יוצא למלחמה. במקרים ההפוכים, התוצאה היא אובדן חמור של הסכמה חברתית, כפי שראינו במלחמת לבנון או בהתנגדות לאוסלו. לפי כללים אלה, כאשר אהוד ברק קורא כיום למפלגת העבודה שלא להצטרף לממשלה, או לפחות שלא באופן מלא, כדי שהולכת ההתנתקות תישמר לשם, הוא מזמין בכך דווקא את הכשלת המהלך – את ההתייצבות האוטומטית של הליכוד נגדו. חמור מכך, הולכה של מפלגת העבודה תגביר את הנטייה לחזור לימים העליזים של ההסכמים הפורחים עם הרשות הפלסטינית, וממילא לסוגיות הנצחיות של הפליטים וירושלים, מה שיהיה עלול, בפני עצמו, להכשיל את עצם ההתנתקות.

     

    במקום להתפלפל עכשיו כתגרנית בענייני תקציב, על מפלגת העבודה להסביר לציבור שלה כי רק התנתקות של ישראל מן השטחים תשנה באופן היסטורי את פני הכלכלה בישראל ותזרים מיליארדי שקלים לתחומי החברה, התעסוקה והרווחה. להסביר כי בלעדי ההתנתקות מדינת ישראל עלולה להחמיץ חלק מרכזי של עתידה.

     

    מטרות אלו חשובות עד כדי כך שמפלגת העבודה צריכה להיכנס לממשלה לא בזחילה ובתחושה של מיאוס עצמי אלא בראש מורם, כמי שבאה לסייע בחילוץ ישראל מן הגדול שבמכשולים. זו יכולה להיות שעתה הלאומית היפה, כמי שגם חוזרת להיות רלבנטית ומעשית.

     

    אם לא תעשה כן, היא עלולה להיעלם. בבחירות הבאות תיוותר ללא מצע, לאחר שמישהו אחר הגשים את גולת הכותרת של מדיניותה והיא רק הביטה בו מן הצד, מושכת בכיסיה הריקים, כאשר התמודד עם קשיים עצומים. זוהי, אם כן, הזדמנות שלא תחזור, בוודאי למפלגת העבודה.