איבגית למתקדמים

יחסית למישהי שגדלה על סבלנות, סובלנות ואורך רוח, דנה איבגי עשתה את זה די מהר. בגיל 22, אחרי כמה תפקידי משנה גונבי הצגה, היא סוחבת על הכתפיים סרט במשקל כבד, "אור". ויחסית למי שהתחילה לראות את העולם מהגב של בכיר שחקני הקולנוע בישראל, משה איבגי, היא יצרה לעצמה במהירות קיום פילמאי עצמאי לחלוטין. "ההשוואות לאבא שלי לא מעסיקות אותי ולא מציקות לי. מקסימום, לפעמים יש עיתונאים שמציקים לי עם זה".

בתי הקברות של התהילה מלאים בנים ובנות-של, שנפלו בעת מרדף אבוד אחרי הצל של אבא. ובמקרה שהצאצא מתעקש לזחול בנתיב המקצועי המדויק של מולידו, העניינים מסתבכים עוד יותר. ננסי סינטרה, הבת של פרנק, שרה כמה מפזמוני הפופ המושלמים של המאה ה-20, ועדיין נחשבה לבדיחה. לבני בגין אין פחות שכל מלאבא, אבל אף אחד לא יתרום לו מלפפון מיותר בשוק מחנה-יהודה. גילי ארגוב הוא אנדרטה חיה; ג'וליאן לנון צער בעלי חיים; ליסה מארי פרסלי היא חילול כבוד המשפחה בפרהסיה. ואף מילה על בן ארצי ושרון אביטן.

אבל אם כבר נתלים באילנות הוליוודיים, דנה איבגי מזכירה - עקרונית וגם קצת חיצונית - דווקא את מודל סופיה קופולה, הבחורה שעושה סרטים שלרגע אינם "הסנדק 4". הדגם המשוכלל של מי שאולי עושה את אותם הדברים כמו אבא, אבל לאט. ואחרת.

"מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות שחקנית", היא חופרת במרתפי הביוגרפיה, "קצת זמרת, ואז שחקנית. אם כי אני לא יודעת אם זה קשור לזה ששני ההורים שלי שחקנים. אני מתארת לעצמי שזה בטח קשור, אבל זה לא מהמקום של 'אני צריכה להמשיך ולעבוד בחברה של אבא שלי', כאילו להחזיק את העסק המשפחתי".

בגיל שמונה איבגי כבר התחילה להגשים מטרות, עם הופעה בסרט (הגנוז) "מלאכים ברוח", בתפקיד הבת של אבא שלה. ההבלחה הבאה הגיעה בגיל 16, בדרמה "זמן אוויר" של צפל ישורון, והפעם... בתפקיד הבת של אבא. ההמשך כבר היה עצמאי למהדרין, עם תפקידים בולטים בדרמת הטלוויזיה "כוכב זורח מעל הלב" ובסרטים "ביתר פרובאנס", "המנגליסטים" ו"כנפיים שבורות". ואז משהו השתנה:  

מרד שעבר מהר.

אין לך לפעמים רצון לברוח מכל זה, ללמוד ראיית חשבון, לפתוח נגריה, להפוך לקופצת במוט, לעשות משהו שבו לא ישוו אותך למישהו אחר מהמשפחה?

"אם מישהו רוצה לעשות השוואות, שיעשה. אני לא מפחדת מזה ואני לא יכולה לקחת אחריות על זה. זה מצב נתון שאני הבת של אבא שלי. אני גם נראית דומה לו, אז בטח שישוו. אי-אפשר לברוח מזה והאמת שזה גם לא משהו שאני רוצה לברוח ממנו. בסך הכל אבא תמיד נתן לי לעשות כל מה שאני רוצה. הוא לא דחף אותי בשום צורה למשחק, הוא מפרגן לכל מה שאני עושה, ככה שאין לי שום סיבה להירתע מזה. ולעניין הדחיפה שזה נתן לי או לא, בוא נגיד שאם הייתי שחקנית גרועה, לא נראה לי שזה היה עוזר לי כל כך העניין עם אבא שלי".

אז אין כל הזמן צל משפחתי שמרחף מעל הקריירה?

"לא, להפך. יש אור".

"זה היה מאוד סרט בנות", היא נזכרת באווירה על הסט, "גם עם קרן וגם עם רונית נוצרו לי יחסים מאוד קרובים, כמעט אינטימיים, למרות שבסרט כאילו יש את הפן המוגזם, את הפן של החוסר גבולות, את הפן של חוסר פרטיות, של כאילו גם בבית אתה רואה שהכל פרוץ, שאין שום קירות, שום גבולות, הכל מעורבב, הכל בחוץ".

לצד נושאים כמו אחווה נשית, עזובה חברתית ותלאות גיל ההתבגרות, "אור", שעוסק בעיקר בפינות החשוכות של היום-יום הישראלי, חופר לעומק בעניין הזנות. גם אחרי "מלכת הכביש" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה" ספק אם היה סרט ישראלי שהביט ככה ל"תופעה" בעיניים, ולאנשים שבלעדיהם כל המפעל הנפלא הזה לא היה מתקיים - קהל הלקוחות והרוב הדומם. כדי להגביר את האמינות ולעזוב את הסנסציה, "אור" לא מפחד להציג גם את הצדדים המושכים של הגועל נפש. ולמרות שברור שלבו במקום הנכון, הוא מוותר על הצגת הזנות כזירה חד-משמעית של טובים מול רעים, מנצלים חסרי לב מול קורבנות טהורים.  

"הזנות לא מוצגת באופן פלקטי", מנמקת איבגי, "כי אלה החיים. אין טעם ליפות, כי זה לא עוזר. החיים הם לא ככה, ואם זה סרט שהמטרה שלו היא להילחם בתופעה הזו, והוא בהחלט כזה, אז עדיף להגיד את האמת. יש בעיסוק בזנות אשליה של כוח. גם במקצוע עצמו יש אשליה של כוח, שאתה שולט, שאתה כמו המלך, שאתה מקבל 'אהבה' במרכאות, אבל זה הכל רמאות אחת גדולה לעצמך וזה מה שגם נורא בזה. גם בגלל זה נשים יכולות להתמכר לזה, בגלל זה האמא בסרט לא מסוגלת להפסיק עם זה, גם כי זו מין אשליית זוהר כזאת, שברגע שהיא מתפרקת, מתגלה כל הריקבון שמאחוריה ואתה לא יכול לעמוד בזה.

"גם הגברים בסרט, שהם כביכול הרעים שמנצלים נשים במצוקה, מוצגים כאנשים רגילים, אנשים כמונו. כמו החייל שבא מהצבא וכמעט כופה על הבת מין. זה מקרה שקורה, אנשים בגילי מכירים את זה. או הבחור שמזמין נערות ליווי למסיבת רווקים ומבקש מהן שרק יהיה סבבה. זה בחור נחמד, מקסים, הייתי הולכת עליו, כאילו. וזה מה שעושה את זה עוד יותר קשה. שום דבר לא חד-משמעי. כי נורא קל להגיד: אה, הוא הרע, אני נגדו. אבל ככה אתה פחות רואה את עצמך בזה".

שמעת תגובות כאלה?

"כן. למשל, אמא שלי, ממקום של אמא, הרגישה נורא עם הסצנה של השכנה שלא מסכימה לבן שלה לצאת עם בת של זונה. כי היא יודעת שהיא בעצמה לא היתה מכניסה ילדה כזאת הביתה, או לפחות היתה מתלבטת. אתה מבין? וחבר שלי, היה לו נורא קשה עם הסצנה עם החייל. כי אין מה לעשות, אנחנו היינו בסצנות כאלה בחיים שלנו. אני בטוחה גם שהייתי בסצנה כמו בסרט, ששמעתי שחברה שלי, או חברה רחוקה שלי, נמצאת באיזו מצוקה ולא ראיתי את זה ולא עזרתי לה. כאילו, כל אחד רואה בסרט איפה הוא אוהב לא לראות".

כחלק מהשיק הריאליסטי, איבגי מופיעה בסרט בכמה סצנות קשות, שכוללות לא רק עירום אלא גם מין נטול סקסיות עם חרמנים בגיל העמידה. "זה היה באמת קשה, מכמה בחינות. כשאתה בא לעשות עבודה, אז יש דברים שמדחיקים ודברים שלא בדיוק מתמודדים איתם, אבל באיזשהו שלב זה נהיה קשה. וזה לא העניין שאחר כך כולם רואים אותך בסרט, אלא מה שאתה ממש חווה בזמן הצילומים.  

"ולמרות זאת, אפילו לרגע לא התלבטתי אם לעשות את הסצנות האלה. קודם כל כי זה סרט חשוב לדעתי וחשוב לדבר על הנושא הזה, ושום סבל שאני יכולה לעבור בתור שחקנית לא מתקרב אפילו לסבל של נשים שבאמת עוברות את זה. ואני גם בן אדם שמוכן לעשות הרבה מאוד בשביל משהו שהוא אוהב, ואני אוהבת את זה, זה הטעם שלי בקולנוע, זה סוג הסרטים שאני הייתי אוהבת לראות. ודווקא כשעוסקים בנושא כזה אסור להתחמק. אם אתה כבר הולך על זה, אז צריך ללכת עד הסוף.

"לקרן היה הרבה יותר קשה עם זה והיו לה הרבה לבטים. כמי שמאוד חשוב לה היחס והייצוג של נשים, היא היתה מאוד מודאגת שזה לא ייצא ארוטי ושזה לא יתפרש בצורה לא נכונה, והיא בחנה את עצמה אלף פעם לפני כל שוט. ובאמת בסרט, גם כשיש עירום הדברים לא מוצגים באופן מיני. לפעמים אפילו להפך, באופן שמעורר סלידה.

"טכנית, היו חוקים מאוד ברורים גם לגבי מה לא עושים. נגיד, אין שום מגע באיברי המין, זאת אומרת שמשתמשים בהרבה סלוטייפ על הגוף וכל מיני דברים כאלה. וגם בקשר לצוות, היה ברור לגמרי מי נוכח בזמן הצילומים האלה ומי לא. ובסופו של דבר, הגבולות של קרן היו מאוד נכונים לי. הרגשתי שאני באמת בידיים טובות של מישהי שכל הכוונות שלה טובות, נקודה. אם זה היה אחרת, אז זה לא שהייתי חושבת פעמיים, אפילו לא הייתי חושבת פעם אחת. פשוט לא הייתי עושה את זה. להצטלם לסרט של במאי שסתם בא לו לראות עירום אז הוא עושה, או שנראה לו שזה יביא הרבה קהל, אז לא הייתי משתתפת בזה".

איך הגיבו הצרפתים בקאן?

"הרבה שאלו אם זאת דמות האישה בישראל ועניתי שהסרט הוא דווקא על האנשים שלא מסתדרים בחברה שלנו, לא מצליחים למצוא את המקום שלהם, ושדווקא השכנה היא יותר האישה הישראלית הטיפוסית, שחיה באשליה שאצלה הכל בסדר. ושאלו גם למה אין בסרט פוליטיקה, הם מאוד בעניין של בעיית היהודים-ערבים. ואני חושבת שלמרות שאין את זה בסרט באופן ישיר, זה כן נכנס מאוד בעדינות. למשל, סעיד שרוחץ כלים איתי ביחד בכוך במסעדה, שני אנשים שלא מוצאים את המקום שלהם בחברה. או החייל, שמגיע מהצבא וגם בחיים שלו הוא כבר משתמש בפקודות ובכוח".

חבשת פאות בלונדיניות?

"לא, אבל למשל העניין של השליטה ביצר. כי כשהכל מותר לך ואתה מרגיש תשוקה חזקה כלפי משהו, הוא גם יכבה מהר מאוד. ולדתיים יש משהו שיודע לשמור על זה. כי מה קורה בחיים, אתה מגיע לשיא של רצון, של אהבה, ומשם זה חייב לרדת. ואצלם הדת בונה את זה ככה שבני זוג בכל פעם קצת מתרחקים ומתגעגעים ואז שוב מתקרבים ונוצרת צורה בריאה למערכת יחסים. זה מקסים. זו הבנה של החיים בצורה נכונה".

המשפחה המורחבת של דנה, מעין ספיישל סיום העונה של צו פיוס, כוללת את שני ילדיו של משה איבגי (שחי בשנתיים האחרונות בניו-יורק) מאשתו הנוכחית (שחיה עכשיו עם הילדים בלונדון), את שני הילדים הדתיים של אמה מבעלה השני ואת ארבעת ילדיו של נריה מנישואיו הראשונים. אחת מהם, הללויה, שהיא בערך בגילה של איבגי, נשואה עם ילד ובית בהתנחלות, היא חברה קרובה שלה. אבל לאיבגי לא ממש דחוף להפוך את כל המעורב ירושלמי הזה לטלנובלה ציבורית.

"זה נכון שגדלתי כחילונית יחידה בבית דתי", איבגי ממשיכה, "ותמיד יש את הדברים הקטנים שאתה לא מסכים להם, והרסתי המון כלים בטעות עם החלבי והבשרי, כמעט הרסתי גם את התנור עם החוקים של החלבי והבשרי, אבל זה דברים שמתרגלים אליהם. בסך הכל, אין בזה שום מגבלות. 

"ותמיד גרמו לי להרגיש טוב בבית. נגיד, הללויה שעברה לגור איתנו מאוד התעניינה בעולם שלי והיא גם באה לסרט... טוב, עזוב. הדתיים האלה, אני לא יודעת מה מותר לספר עליהם. אבל פתחיה, למשל, הלך להצגת היחיד של אבא שלי, 'חשבונית הנפש', שנחשבת שמאלנית כביכול וחטפה תגובות נזעמות מימין, וממש אהב אותה. בכלל, אבא שלי ופתחיה ממש אוהבים אחד את השני".

"לא כרגע".

ולראות?

"אין לי טלוויזיה בבית, הרבה שנים כבר. זה אפילו לא בגלל העניין הדתי. פשוט יום אחד, כשאמא שלי עוד לא היתה דתייה, היא התקלקלה וזהו, מאז אין. אבל אני יודעת שעכשיו יש כזה קטע של טלנובלות ואני לא מזלזלת בזה. אנשים עושים ויש מקום גם לזה, כל עוד יש מקום גם לדברים אחרים.

את מסכימה שאת פחות פרועה ממה שההורים שלך היו בגילך?