לראות בחושך

בחיים יש פגישות שמעוררות אותנו, גורמות לנו להפיק מעצמנו את הטוב שבנו, לחוש שאנחנו אוהבים את עצמנו כמו שאנחנו עכשיו. אבל יש פגישות שמחבלות בנו, זורעות בנו הרס, מערערות את אישיותנו ומוליכות אותנו לאבדון. הבעיה היא שפגישות מהסוג השני עלולות להסוות את עצמן כפגישות מהסוג הראשון - רבים מאתנו נמשכים דווקא למהרסינו ומחריבינו, ולפני שאנחנו מבינים על מה ולמה אנחנו מוצאים את עצמנו לכודים בקשר פתולוגי הרסני שקשה מאוד להיחלץ ממנו, קורבנות של ספקות, חרדות ורגשות אשם. נפשות שבויות.

לא המצאתי בעצמי את הדברים האלה, למרות שהיום יש לי מושג לא רע במה מדובר. זה ציטוט פחות או יותר מדויק מתשובתה של ד"ר גבריאלה שניאור לשאלתי הראשונה בריאיון - מה זאת "נפש שבויה".

"בואי נתחיל מהתחלה. את אומרת שאנחנו נמשכים דווקא למהרסינו ומחריבינו. זה נשמע מזוכיסטי."

"יש פסיכואנליטיקאים שמדברים על תועלות מזוכיסטיות, אבל אני לא אוהבת את ההסבר הזה, כי הוא הופך דווקא את הקורבן לאשם. ההנחה המקובלת היא שזה שחזור של קשר קדום ופגום עם אובייקט מרכזי, בדרך כלל עם האם. פרויד קרא לזה 'כורח החזרה'. אנשים נוטים לחזור בחייהם שוב ושוב על מצבים טראומטיים מילדותם. נניח, אם היתה למישהי אם דחיינית ומתסכלת, שאהבתה היתה מוטלת בספק, היא עלולה להימשך לגבר דחיין, כזה שמשדר לה מסר סמוי - אני לא אוהב אותך, אני עלול כל רגע לעזוב אותך."

"למה יש לנו צורך לשחזר קשר דפוק?"

"קודם כול, כי זה מוכר, אנחנו נוטים להימשך למצבים מוכרים אפילו כשהם מתסכלים. שנית, כי הנפש מבקשת תיקון. את משחזרת את הקשר הקדום כדי לתקן את העוול הקדום. אולי הפעם זה ייגמר אחרת ותקבלי את האהבה והביטחון שאת מחפשת מאז. זה הופך נשים לקורבנות פוטנציאליים של גברים נרקיסיסטים, אלימים נפשית, שמעמידים את בנות זוגם במצב של חוסר ודאות כרוני וכך משתקים אותן ושובים אותן."

"אני לא יודע אם את שמה לב, אבל את כל הזמן מדברת בלשון נקבה. את מנסה לטעון שהשובה הוא תמיד הגבר והשבויה היא תמיד אישה?"

"לא תמיד, אבל בדרך כלל. הניסיון מלמד שרוב הקורבנות של אלימות נפשית הם נשים."

"אף פעם לא נתקלת באישה אלימה נפשית? אפילו סתם תוקפנית?"

"בוודאי שנתקלתי, אבל רוב מכריע של המחקרים, וגם של תיאורי המקרה, מצביעים על אלימות נפשית, ובוודאי פיזית, מצד גברים. יש לזה הסברים ביולוגיים, אבולוציוניים ותרבותיים. אם יהיה לנו זמן, אשמח להיכנס אליהם."

"אני חושב שנדחה את ההסברים המלומדים לתוכנית אחרת. שמעת על תוקפנות פסיבית?"

"בוודאי."

"את מסכימה אתי שהטקטיקה הזאת - שתיקות, ניכור רגשי, ברוגז, התקרבנות - היא סוג של אלימות נפשית?"

"כן. אבל של החלש. היא הרבה פחות מסוכנת מאלימות נפשית אקטיבית."

"על זה אפשר להתווכח. ואת מסכימה אתי שתוקפנות פסיבית אופיינית בעיקר לנשים?"

"אני לא משוכנעת, אבל גם אם כן, אני רואה את זה יותר כמנגנון הישרדות נשי מול אלימות נפשית, או לפחות מול פוטנציאל של אלימות נפשית. זאת טקטיקה של חולשה."

"במילים אחרות, הקורבן תמיד צודק. בייחוד כשהוא אישה."

"כך אני סבורה. כוויקטימולוגית, אעמיד את עצמי תמיד לימינו של הקורבן, בין אם הוא אישה, גבר, יהודי, או פלסטיני."

"בעיקר אם הוא פלסטיני. אבל אני רוצה להישאר ברעיון של אלימות נפשית. מה אתך, אף פעם לא היית אלימה?"

"אלימה? לא. תוקפנית? אולי, אבל לא מספיק. אין לנשים לגיטימציה להיות תוקפניות. החברה מתגמלת תוקפנות נשית באופן שלילי."

"עזבי את הסיסמאות האקדמיות. תני לי דוגמה למצב שלא היית מספיק תוקפנית בגלל חוסר לגיטימציה ותגמול שלילי."

"עכשיו, למשל. בא לי לבעוט בך, אבל אין לי לגיטימציה."

"לבעוט בי? כבר? למה?"

"כי אתה תוקפני. אגב, גם ציניות זאת תוקפנות. ואם אני לא אבלום אותך, זה יֵלך ויחמיר. אתה עוד עלול לשתק אותי, בדיוק כמו שקורה לנשים בקשר פרוורטי עם הנרקיסיסט המצוי."

"לאט-לאט, אנחנו עוד לא בקשר. נראה לך שאצלי זה עניין ביולוגי, אבולוציוני, או תרבותי?"

"נראה לי שאצלך זה עניין של רייטינג."

"ורייטינג זה רע?"

"רייטינג זה לא רע ולא טוב. זה סתם נתון סטטיסטי. תוקפנות מול מרואיינת זה רע."

"כלומר, את מצפה לריאיון רך ומנומס משום שאת אישה?"

"לא, אני מצפה לריאיון ענייני משום שאני בנאדם שיש לו מה לחדש לך. אחרת לא היית מזמין אותי."

"איך את היית מראיינת אותך?"

"אין לי מושג. אבל אני יודעת איך הייתי מראיינת אותך."

"באמת? זה מעניין. בואי ננסה."

"מצוין. להתחיל?"

"קדימה. המיקרופון שלך."

"מר טוב, שנינו יודעים שהזמנת אותי הנה ברגע האחרון, אחרי שהמרואיינת המקורית, גל שלח, ביטלה. אני הייתי ברירת המחדל שלך. אלמלא הביטול לא הייתי כאן עכשיו. מעניין אותי לדעת למה."

"במילה אחת? רייטינג. היא סיפור יותר מרגש, יותר נוגע ללב."

"זה מה שאתה חושב על הצופים שלך? שהם רוצים רק שתרגש אותם ותיגע להם בלב?"

"בגדול, כן. לפי דעתי, זאת הסיבה הראשונה לראות טלוויזיה."

"ניסית פעם לעניין אותם, להראות להם דברים שנראים לך חשובים?"

"כמו מה, למשל?"

"לא יודעת. מה חשוב בעיניך?"

"אישית או ציבורית?"

"תבחר."

"אישית - אהבה, משפחה, בריאות, לעשות את עבודתי כראוי. ציבורית? אני משאיר את זה לאנשים אחרים. יש לי דעות, אבל אני לא איש ציבור ולא מחנך הדור. אני איש תקשורת, מתווך."

"אתה מתכוון בדרן."

"לפעמים גם זה. כל איש טלוויזיה טוב הוא קצת בדרן."

"ואיש טלוויזיה טוב לא צריך לחשוב לפעמים איך להפוך את העולם מסביבו למקום טוב יותר? צודק יותר, אם תסלח לי על המליצה?"

"אני חושב שכל אחד צריך לעשות את מה שהוא מצטיין בו. יש כאלה שטובים בלכתוב דוחות צודקים על זכויות האדם, ויש כאלה שטובים בלעשות טלוויזיה. אני שייך לסוג השני."

"כלומר, שום דבר מעבר לבועה האישית והמקצועית שלך לא מספיק חשוב לך, לא שווה מאמץ."

"לא אמרתי את זה. חירויות הפרט חשובות לי. חופש הביטוי חשוב לי מאוד. על זה אני מוכן להילחם."

"יפה. אז למה העורכת שלך אמרה לי שאין סיכוי שנדבר בתוכנית שלך על הפעילות שלי למען זכויות האדם בשטחים? איפה חופש הביטוי שלי, בעצם של הפלסטינים שיושבים חצי מטר ממך ושאני משמשת להם פה?"

"בשביל זה יש ערוצים אחרים ותוכניות אחרות. אבל נדמה לי שהבהרת את הנקודה שלך ואפשר לחזור לתפקידים המקוריים."

"לפני שנתחיל לשעמם את הצופים?"

"הצופה תמיד צודק."

"אז בוא ניתן לו עוד קצת בידור."

"למה, את חושבת שאלימות נפשית זה בידור?"

"לא, אבל אתה חושב."

וככה זה נמשך ונמשך, חצי שעה של תוקפנות טלוויזיונית אקטיבית ופסיבית. גבי היתה מרהיבה בתלתליה ובחיוניותה, רהוטה ומתוחכמת, יריבה ראויה שרק הלכה והשתפרה, סוחטת משירלי חיוכים גדולים ותנועות ניצחון מעבר לזכוכית, מעוררת אותי להצטיין, להפיק מעצמי את מיטבי, ובסופו של דבר גם מביאה רייטינג מצוין, עשרים וחמישה אחוז, וגם ביקורות נלהבות בעיתונים - "דו קרב מרתק בערוץ 2" ("ידיעות אחרונות"), "בית-דין שדה לתרבות הרייטינג - הניצוצות הדליקו את המסך" ("מעריב"), "לא רק גבר ואישה התנצחו שם, גם השקפות עולם קוטביות - גברית מול נשית, מסחרית מול ערכית, פרטיקולרית מול אוניברסלית" ("הארץ").

אבל עוד קודם לכן, כשישבנו זה לצד זה בחדר האיפור אחרי התוכנית, מפקירים את פנינו למגבוני הנייר הלחים של המאפרות, אמרתי לה שאילו ידעתי מראש עם מי יש לי עסק, היא היתה הבחירה הראשונה ולא ברירת המחדל.

"מבחינתך זאת בטח מחמאה גדולה," ענתה לי.

"אֵם כל המחמאות," אמרתי לה.

"אני שמחה שהיית מרוצה."

"הבעיה שההופעה שלך הפריכה את הטיעון המרכזי שלך."

"שהוא?"

"נשים חוששות לגלות תוקפנות."

"זו לא היתה תוקפנות, זאת היתה אסרטיביות."

"מרוב אסרטיביות רצית לבעוט בי."

"זה היה בצחוק."

"את עדיין רוצה?"

"אני מפחדת מתגמול שלילי."

"אפשר לסדר לך תגמול חיובי."

"מה למשל?"

"כוס קפה? יש לי המון שאלות שלא הספקתי לשאול."

"עכשיו?"

"למה לא?"

"זה לא כל-כך מתאים עכשיו."

"אז יין. יש פה בר מצוין מול האולפן. כוס אחת, וניפרד כידידים. אני מזמין."

"לא נראה לי."

"למה?"

"כל אחד משלם לעצמו."

בחיים יש פגישות שמעוררות אותנו, גורמות לנו להפיק מעצמנו את הטוב שבנו, לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו באותו רגע. כזאת היתה הפגישה עם גבי. ישבנו על הבר, ראשינו כמעט צמודים בניסיון לשמוע זה את זה ברעש הנורא, פעם שערותיה מרפרפות על שפתי ופעם נשימתה מלטפת את אוזני. מהצד נראינו ודאי כזוג אוהבים בשיחה אינטימית, אבל בעצם המשכנו בתחרות העקיצה השנונה.

"קצת מפתיע שהסכמת לשתות עם בדרן נרקיסיסט שמתעניין רק ברייטינג," אמרתי.

"קצת מפתיע שהזמנת פעילת זכויות אדם שרוצה לתקן את העולם," ענתה לי.

"ופמיניסטית חסרת תקנה, אל תשכחי."

"שמוצאת דיכוי בכל פינה," השלימה.

"אני הולך לפטר את שירלי המלשנית."

"אם היא היתה גבר, לא היית מעיז."

"היא הכריחה אותי להזמין אותך. היא אמרה לי שאת נראית פיצוץ."

"כנראה שהיא מכירה את שיקולי העריכה שלך."

"מה עוד היא אמרה לך?"

"שתזמין אותי לקפה אחרי השידור."

"היא באמת מכירה את שיקולי העריכה שלי. מה אמרת לה?"

"שאתה יכול לשכוח מזה," צחקה.

"אז מה את עושה פה?"

"שותה יין ומתַרגלת תוקפנות."

"לא חבל? את יכולה באותו זמן לעזור לאיזה ילד פלסטיני."

היא בעטה בי.

"עכשיו את גיבורה," שפשפתי את ברכי.

"למדתי את זה בשטחים," גילתה לי, "אבל זה בטח נורא משעמם אותך."

"תגידי, כל החיים נריב ככה?"

ודווקא אז היא מצאה לנכון לשתוק.

אחרי הכוס השנייה היא היתה סמוקה לגמרי ואני מוקסם לגמרי. גם ממנה וגם משנינו, כלומר מהרעיון של שנינו יחד, יושבים, מקניטים, נוגעים, צוחקים ומי יודע מה עוד. אפילו ניסחתי לעצמי קטע דמיוני למדורי הרכילות של סוף השבוע. נניח, "העימות הטלוויזיוני הקולני בין יריב טוב לגבריאלה שניאור הסתיים בפיוס אינטימי בבר הסמוך. יריב, הכול טוב? 'בסך הכול נשארו לי כמה שאלות שלא הספקתי לשאול.' גבריאלה, יריב טוב? 'הייתי חייבת לבעוט בו.' המשך יבוא?"

זה הצחיק אותי, והיא שאלה מה כל-כך משעשע.

"אנחנו," אמרתי, "תחשבי איך זה נראה מבחוץ."

היא נעצה בי מבט ארוך ושתקה. כששבה ודיברה היתה אחרת לגמרי. "גם מבפנים זה די אבסורדי," אמרה בקול שטוח.

"אבסורדי?" הייתי מופתע מהמפנה הפתאומי.

"כן, אבסורדי," ענתה והזמינה חשבון מהברמן, "אני חייבת לזוז."

"זהו?" התפלאתי, "בלי לשתף? עובדות בשטח?"

"כן," אמרה בצינה החדשה שלה, "אני צריכה לרוץ לעזור לאיזה ילד פלסטיני."

"קרה משהו?" שאלתי, מבולבל. אז עוד לא הכרתי את ההתנתקויות האלה.

"לא," ענתה, "מה כבר יכול לקרות?"

החשבון הגיע והיא שלפה במהירות מארנקה שטר של מאה והניחה אותו על הבר.

"חשבתי שכל אחד משלם לעצמו," אמרתי, מנסה להציל משהו מהאינטימיות האבודה.

"ככה זה עם מלכות המִגדר," אמרה וקמה על רגליה.

"אז אני משלם בפעם הבאה," ניסיתי את הבנלי מכול.

היא לא ענתה והתחילה לנוע החוצה. השגתי אותה ביציאה. "גבי, הכול בסדר?" שאלתי שאלה שתחזור על עצמה מאות פעמים בעתיד, "עשיתי איזה טעות בלי להרגיש?"

היא נעצרה והסתובבה אלי. "לא, באמת שלא, היה נהדר," אמרה לי ברכות פתאומית, "באמת. זאת בעיה שלי. אני מצטערת. זה פשוט מוקדם מדי," ואז נצמדה אלי ובלי התראה הדביקה לי נשיקה על השפתיים. עמדתי מולה כמו אידיוט, מנסה לעכל את המהלך הבלתי צפוי, אבל לפני שהצלחתי להגיב היא ניתקה ממני בחטף, ובלי אומר ודברים צעדה לעבר מכוניתה, נכנסה פנימה ונסעה לדרכה.

נשארתי לעמוד שם נבוך, מנסה להבין את פשר הפגישה הזאת, האישה הזאת, מה בדיוק קרה פה. היום, בדיעבד, אני יודע, זה היה הרגע הקריטי, רגע הבחירה, הרגע האחרון שבו יכולתי עוד לוותר עליה, לשכוח אותה ולחזור לחיי הרגילים והמספקים. היה לי לאן ללכת, היתה לי אישה שתשמח בי, אפילו שתיים, אם לדייק, יכולתי להיכנס למכונית ולנסוע לכל אחת מהן. עמדתי שם, עיני לטושות לכיוון נסיעתה, אני זוכר ששמעתי יללת סירנה מרוחקת, אמבולנס או משטרה, ואולי המצאתי צפירת אזעקה, אות פנימי לבאות, אבל הרגע עבר, וכבר כשנכנסתי למכונית ידעתי שכבר אין לי אפשרות לבחור. הפור נפל.

מתוך "לראות בחושך" מאת אהוד אשרי, הוצאת "כתר".

אהוד אשרי, סופר ועיתונאי, הוא מחברם של של "זה ייגמר בבכי", "בילי בלום אוהבת ככה", "משחק האמת והשקר" ו"נפש אחות".