הדרך ממחנה הריכוז ל"יד ושם" עוברת בסוריה
שלושה סטודנטים גרמנים יצאו לפני חודש וחצי למסע על אופניהם, כשהם נושאים עמם אבן ממחנה הריכוז זקסנהאוזן, למוזיאון "יד ושם" בירושלים. בדרכם, עברו במדינות אירופה, בסוריה ובירדן. אחד מהם עזב באיסטנבול, ושב לארצו. רגע לפני סיום המסע, הם מגוללים סיפור על מאמץ פיזי ואנושי, למען הנצחת המיליונים שאינם
מה גורם לשלושה גרמנים, נוצרים, לפתוח במסע אופניים מפרך לישראל? התשובה: שניים מהם, ששרדו את המסע, מביאים אבן ממחנה ריכוז למוזיאון "יד ושם". הם צפויים להגיע לישראל מחר (יום ג'), לאחר חודש וחצי של מסע חוצה מדינות.
אלכס לייפיקה (25), סטודנט לכלכלה מברלין, אהרון בראנקנבורג (21), סטודנט להוראת מחשבים ומתמטיקה מלייפציג ודניס קרוסבי (22), סטודנט להנדסה גם הוא מברלין, יצאו מגרמניה לישראל לפני כחודש וחצי, כשהם נושאים עמם אבן שאותה לקחו ממחנה הריכוז זאקסנהאוזן, צפונית לברלין. בסופו של המסע, הם אמורים להגיע למוזיאון יד ושם, בירושלים.
דניס קרוסבי לא שרד עד סוף המסע, ועזב באיסטנבול חזרה לגרמניה.
אלכס לייפיקה מספר ל-ynet: "הרעיון לרכב דווקא לירושלים, ולהניח אבן ממחנה הריכוז ב'יד ושם' עלה אצלי בינואר האחרון, אחרי שצפיתי ב'רשימת שינדלר'. זה בשבילי סמל לכבוד, לחברות. זה קשר בין מקום שחשוב לי מאוד - עיר הולדתי - לבין ישראל וירושלים.
"נולדתי וגדלתי בעיירה אורניינבורג כקילומטר ממחנה הריכוז", הוא מספר. "חייתי עם הסיפורים על המקום, על מחנה הריכוז, ועל מה שקרה שם. למדנו על זה בבית הספר, בבית. זה עניין גדול, לגדול במקום כזה".
לדברי אלכס, כמעט מחצית מתושבי העיירה, יהודים ולא יהודים, הושמדו במחנות הריכוז או במלחמה, וכיום יש בעיירה רק קהילה קטנה של יהודים. "אני רוצה לחזק אותם", הוא מוסיף.
"רציתי לצאת להרפתקה"
"הרעיון התבשל אצלי הרבה זמן", מוסיף אלכס. "היה לי חלום לערוך מסע אופניים ארוך, לצאת להרפתקה. "אחרי שהחלטתי לצאת למסע, פגשתי בחור ישראלי, מתל-אביב. זה היה בתקופה שחיפשתי שותף לדירה. כששמעתי שהוא מישראל אמרתי לו שזה טוב מאוד, כי אני רוצה לרכב לישראל. הוא צחק. התחלנו לדבר על ישראל ועל המסע שלי, החלטנו שאנחנו רוצים להיות שותפים והפכנו לחברים טובים.
"כל לילה הוא היה מספר לי על ישראל. רציתי לדעת הכל לפני שאני נוסע. הוא סיפר לי על ההבדל בין תל-אביב לירושלים ולמדבר. על הבעיות שיש בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלסטינים. אלה דברים שלא ידעתי, שלא הבנתי. למדתי ממנו הרבה מאוד על ישראל. אני מקווה שזה באמת יעזור לי כשנגיע לישראל".
את אהרון, שרוכב איתו פגש אלכס דרך האינטרנט, בפורום של רוכבי אופניים. "החלטתי שיהיה קל יותר לשני אנשים במסע. זה בלתי אפשרי לעשות את המסע הזה לבד, לא הייתי מחזיק מעמד".
מגרמניה לתל אביב, דרך סוריה
שלושת רוכבי האופניים יצאו מברלין ב-5 באוגוסט (לאתר הרוכבים לחצו כאן). הם עשו את דרכם דרך מדינות אירופה לטורקיה ומשם לסוריה. "עכשיו אנחנו בירדן", הוא מספר, "ומחר אנחנו מקווים להגיע לישראל".
"כשהיינו בסוריה אמרנו לאנשים שאנחנו רוכבים לקהיר. היו כאלה שרצינו לספר להם שאנחנו בעצם רוצים להגיע לישראל, אבל לא ידענו למי אפשר לספר ולמי לא - אז לא סיפרנו לאף אחד. עכשיו, בירדן, אנחנו דווקא כן מספרים שאנחנו בדרך לישראל ואנשים כאן מתלהבים. הם אוהבים את הרעיון".
"הרעיון לבקר בירושלים עלה אצלי לפני שפגשתי את אלכס", מספר אהרון - ולמרות השם, הוא לא יהודי. "אני חובב אופניים גדול ועשיתי כבר מסעות אופניים באירופה. אני נוצרי מאמין, ורציתי להגיע לירושלים ולבקר באתרים שקדושים לנצרות".
"כשחשבתי לרכב לישראל, שאלתי חברים אם הם רוצים להצטרף, אבל אף אחד לא רצה, כי זה באמת טיול ארוך. אמא שלי הציעה לי לחפש באינטרנט וככה מצאתי את אלכס שסיפר לי על הרעיון שלו להביא אבן ממחנה ריכוז ל'יד ושם' והתלהבתי מאוד. זה נראה לי חשוב מאוד, כסמל, כדי שאנשים לא ישכחו את הטבח הנורא הזה".
את הדרך הביתה כבר לא יעשו השניים על אופניים, אלא במטוס. "זה כבר יותר מדי בשבילנו, מודה אהרון, "נראה לי גם שזה מסע האופניים האחרון שלנו", הוא מסכם, "אבל אי אפשר לדעת", הוא ממהר להוסיף.
לפנייה לכתב/ת 
