געגועים לשייקה אופיר

הצגת היחיד 'אני והוא' של יעקב כהן עלתה במקור בפסטיבל התיאטרונטו, אך רק מאוחר יותר החליטו בתיאטרון הבימה שהיא ראויה לביקורת. נראה שלהנהלת הבימה היתה סיבה טובה להרחיק את המופע הזה מהצגות התחרות האחרות, כי בניגוד אליהן, שהציגו מונודרמות אמיתיות עם סיפור אנושי מורכב, קונפליקט והתפתחות עלילתית, 'אני והוא', שכתבו מיכל ורד ומור פרנק, היא לא יותר מאוסף אנקדוטות מחייו היצירתיים של כהן, שנשזרות יחד סביב הערצתו לשחקן המנוח שייקה אופיר.

דמותו של אופיר ניבטת מתמונה גדולה המוקרנת מעל לבמה, והסיפור אמור לדבר על שאיפתו של ילד צעיר מעיירת-פיתוח להידמות לאלילו הנערץ. אבל אי-שם באמצע, הקשר בין הקריירה של כהן ליחסיו עם דמות האב האמנותית הולך לאיבוד, והמופע הופך לערב נוסטלגיה אישי, בו מציג כהן מערכונים של אופיר בביצוע חביב, לא יותר.

לכהן יש אישיות חמה וכובשת, אך ההשוואה עם אופיר מציגה אותו במערומיו. איפה הדיוק והשליטה המופלאה בקטעי הפנטומימה? איפה החן והקריצה במערכונים המפורסמים? ברגעי הסיום הופכת התמונה הקפואה של אופיר לקטע חי מהסרט 'השוטר אזולאי', שמזכיר לנו את עומק הרגש ועושר ההבעה שלו. עם כל הסימפטיה שכהן מעורר, הוא לא מצליח להתקרב לעומק כזה, לא בצחוקים ולא ברגעים המרגשים. חביב, לא יותר.