המלט ב"קאמרי": מגרה ומרתק

"המלט" בגירסה ההיפר-אקטיבית שמציג עמרי ניצן על הבמה הניסיונית החדשה של תיאטרון "הקאמרי", קאמרי 3, הוא משל חריף על גורלו של המרדן הנון-קונפורמיסט ורודף הצדק בחברה צייתנית ומסואבת.

זו גירסה דינמית ומקוצרת של המחזה הקלאסי, שמעבירה את מרכז הכובד לשאלות הפוליטיות החבויות בטקסט על חשבון הטרגדיה הפסיכולוגית או הפילוסופית. ובכל זאת היא מצליחה לבנות הצגה מגרה ומרתקת בזכות השימוש המקורי בחלל והביצוע הכריזמטי של איתי טיראן בתפקיד הראשי. טיראן הוא המלט אינטליגנטי, רגיש וספקן, אבל גם איש מעשה שנשאב לפעולה שהגורל הועיד לו בשקיקה ולא בפחד. יש בו משהו מהמודעות העצמית המשחקית של גיבורי דור האיקס וגם מהאכזריות המוסווית שלהם. כשהוא מלווה עצמו על פסנתר או משחק עם אף אדום של ליצן הוא תמיד הפרובוקטור המעמיד מול פני החברה מראה בלתי מחמיאה של עצמה.

מסביב לביצוע המרתק שלו יוצרים שאר השחקנים גלריית דמויות מדויקות, אם כי מעט קריקטוריות. ראויים לציון גיל פרנק (המלך/הרוח), אמיר קריאף (לארטס), יצחק חזקיה (פולוניוס/קברן), ונטע גרטי (אופליה).

ההצגה מוצגת בחלל פתוח שבו השחקנים מקיפים את הצופים וגם עוברים ביניהם. הקירבה הגדולה והתנועה המתמדת בין איזורי משחק גורמות להקשבה יותר טובה לטקסט, שעבר עדכון לעברית בהירה ועכשווית בידי דן אלמגור. ניתן לטעון נגד ההפקה הזאת שהיא הולכת רחוק מדי בניסיונה להתאים עצמה לקהל העכשווי, ובמיוחד לצופים היותר צעירים, אך היתרון הגדול שלה שהיא אינה מעוררת שיעמום לרגע. זו גירסה קצבית ותוססת הצומחת מתוך המסורת המודרנית של הקריאות הבימתיות של "המלט", שראשיתן בעבודתו של מבקר הספרות הפולני הנודע יאן קוט, שדיבר בספרו "שקספיר בן-זמננו" על "המלט של אמצע המאה ה-20", המלט שהפך לגיבור אנטי-ממסדי בימים שאחרי הדיכוי הסטליניסטי.

ניצן וצוותו הלכו צעד אחד הלאה ומספקים לנו את המלט של ראשית המאה ה-21 – אכזרי, מפוכח, חסר חמלה או פאתוס, וגם עם מעט מאוד תקווה לשינוי.