מילים כדורבנות

את הספר הזה, קרוב לוודאי שלא תקראו. חבל, אבל מובן. חבל מפני שזו אוטוביוגרפיה מוזרה ומרתקת, מובן – מפני שמחברה וגם הדמויות החיות בין דפיה אינם מוכרים לרוב קוראי העברית. מי שלא מוכר, יתקשה למכור כאן את סיפורו, טוב ככל שיהיה.

שונאיו של מרסל רייך-רניצקי, ואלה לא היו מעטים, קראו לו בשם "האפיפיור". לעג כפול ומשולש, מפני שהאיש שהיה במשך עשורים מבקר הספרות החשוב ביותר בגרמניה, הוא גם יהודי – וגם פלורליסט אמיתי. ב-1999, והוא בן שמונים, התיישב לכתוב סיפור חיים שמקפל בתוכו כמה מן האירוניות הגדולות של המאה העשרים. עבודתו של האיש מחקה ממנו את שרידי התמימות שעוד נותרו אחרי שהבין את סיפור חייו. לפיכך הוא מודע היטב גם לנוכחותה של האירוניה וגם לכוחה – ובעיקר, וזה מה שיפה כל כך בעיני, ליחסים המורכבים בין החיים לבין הספרות.

חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם

בן למשפחה חצויה, אב מפולין, אמא מגרמניה: פעם שאל אותו גינתר גראס איך הוא מגדיר את זהותו, ואמר, "אני חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם". אחר כך, נאמן שיטתו לשחרר כותרות לחלל ולחשוב עליהן שוב, נמלך וחשב שאיננו יהודי שלם ממש. אינני יודעת מיהו יהודי שלם: האם לא די במסכת השפלות של תלמיד גימנסיה מצטיין בברלין? האם לא די בגירוש, בשהות בגטו, בהימלטות מפני אקציה ועוד אקציה, בעבודה בתרגום לצידו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט המתאבד – האם כל אלה אינם הופכים אדם ליהודי שלם? מה עוד צריך?

אירוניה, כמובן. לא אחת ניצל רייך-רניצקי בזכותם של ספרים ובשל הספרות. פעם אחת, בעת מרד גטו ורשה, כשהוא ורעייתו הטרייה – נישאו בגטו – התחבאו מאחרוי בריקדה של ספרים בבנין נטוש. ופעם ניצל מפני שהיה מן שחרזדה שכזאת: בדרך נס הסכים פולני-נוצרי אחד שגר בפאתי ורשה לתת לו ולרעייתו מקלט. כסף לא היה להם, ולכן העבידו אותם בייצור סיגריות מזוייפות. בלילות, בעת העוצר, כשאין רדיו ואת הטלוויזיה לא המציאו ואיש אינו יודע ממש לקרוא, הפך מרסל לבדרן של בולק השיכור וז'ניה אשתו. הוא סיפר להם את "המלט" ואת "המלך ליר", והם צקצקו בלשונם וליבם נכמר על האב הטוב והזקן. הוא נבר בזכרונו ומצא את "ייסורי ורתר הצעיר", והם הזדהו עם הטיפש המאוהב. והוא ידע כי חייו ניצלו בין היתר בשל העובדה, שהוא הצליח לעניין את בולק ואשתו ולהסיח את דעתם מן העולם: הלא גם לשם כך אנו צריכים את הספרות.

בתום המלחמה גוייס לצבא הפולני כצנזור, המלאכה הבזויה ביותר שאוהב-מלים יכול לעסוק בה. אחר כך בחר שלא לשוב לגרמניה. מבקר התרבות האמריקני אירווינג האו כתב פעם, בספרו "פוליטיקה והרומן", את המשפט הנפלא הבא: "כשאין אלים, פוליטיקה היא הגורל". וכך אירע, שמי שלא יכול היה לשוב לגרמניה, נתקע בפולין הקומוניסטית והיה שוב קורבן של משטר עריצות.

בתחילה דווקא הסתפח אל האליטות, ואפילו הסכים לשמש בתפקיד לא לגמרי ברור בזרועות הביון של פולין. כן, הוא ניחם על כך, והוא הושלך מן המפלגה הקומוניסטית וטוב שכך, כי בלית ברירה החל לכתוב ביקורות למחייתו ולהתכוונן אט-אט אל מה שיהיה לימים מפעל חיים מפואר של תיווך מתמשך בין ספרים טובים לבין קוראיהם.

אחר כך ברח לגרמניה. הוא אסיר תודה למי שסייע לו לעשות זאת, והוא מצא גרמנים אחרים לגמרי בדמותו של היינריך בל, שללא היסוס התחייב לדאוג לאיש שכמעט לא הכיר, ושעתיד היה להאכיל אותו מרורים מאוחר יותר. כי למרסל רייך-רניצקי לא היה קשה במיוחד לתקוף את היצירה של בל, כשנהיה מבקר חשוב: היושרה הפנימית שלו גברה לפעמים, בחיים כמו בספרות, על ההגינות וההדדיות. מה לעשות שמלאכתו של מבקר לא נועדה כדי לזכות אותו באהבה של הזולת? מה לעשות, כש"אהבה, אולי תשוקה חולנית לספרים", יכולה לבודד אדם ולבנות סביבו גדר של הערכה, שאנשים פשוט אינם חפצים לעבור אותה ולהתקרב אליו?

ראויים לתשוקתנו

הוא מצחיק ומריר, ויש לו עין נפלאה לפרטים קטנים וצורך עצום לדווח על חייהם הפרטיים של סופרים ולפרנס את המציצנות של קוראיו, וכך נדע בתום הקריאה שגינתר גראס היה מסוגל לשתות ליטר וודקה ולנהל שיחה ערה פחות או יותר, כאילו כלום, ושהוא גם רב-אמן במטבח. ונדע יותר ממה שרצינו על תולדות ההומוסקסואליות במשפחתו של תומס מאן, ועל התקפי הפרנויה של נלי זק"ש, שזכתה בפרס נובל יחד עם ש"י עגנון. רייך-רניצקי נסע לבקר אותה בדירתה הזעירה בשטוקהולם, שם סיפרה לו בחביבות על הנאצים שממשיכים לרדוף אותה באמצעות גלי רדיו המשודרים רק אליה.

למעמד של "אפיפיור" זכה לא רק בשל הידע המדהים שלו ועינו הבוחנת, אלא גם בגלל שהתעקש להוכיח לגרמנים, שהמפרש הלאומי של ספרותם, האיש שכותבים יראים מפניו ומייחלים למוצא פיו, הוא אותו יהודי שלא רצו בו כתלמיד בגימנסיה. ושבגללם לא למד באוניברסיטה – אפילו לא ספרות. שערוריה של ממש: גדול מבקריה של הספרות הגרמנית, שנטועה כל כך בהיררכיה של חשיבות עצמית ומכורה לתארים, היה אוטודידקט.

והיהודי הזה – שלם לגמרי בעיני – המשיך להטריד אותם כשכבר לא רצו לשמוע דבר על יהדות או על "הזמנים ההם". פרק מצוין בספר מוקדש ליואכים פסט, מחברה של ביוגרפיה שנויה במחלוקת על אודות היטלר. פסט היה גם מו"ל רב השפעה בגרמניה, וקידם באמצעות עיתונו את התיזה של ארנסט נולטה ב"מלחמת ההיסטוריונים" הגרמנית. נולטה התחיל בטענה המתבכיינת שסטאלין היה גרוע מהיטלר, ומשם הדרדר להאשמת היהודים במה שקרה להם במלחמת העולם השניה. רייך-רניצקי היה בין הקולות הבוטחים היחידים שנזעקו. כשהתפרסמו יומניו של ויקטור קלמפרר, סיכם רייך-רניצקי את הביקורת שלו ב"ועכשיו אתם אינכם יכולים לומר שלא ידעתם כבר ב-1942 על מחנות ההשמדה".

אני מודה שכמה וכמה נפשות פועלות במצעד הדמויות מן הביצה הספרותית של גרמניה לא מוכרות לי כלל, אבל המשכתי לקרוא בשל כושרו המוכח של רייך-רניצקי לספר סיפור, ליצור משפטים מוסיקליים, להבחין בחשיבותן של פואנטות – וגם, צריך לומר, בגלל העניין באופן שבו מתנהלת הביצה הספרותית בגרמניה. גם שם היא רוחשת יצרים וסוערת, אבל שם, כך נדמה, הגבולות בין החיים לבין הספרות פרוצים יותר, או שמא מוגדרים אחרת: רייך-רניצקי בהחלט יכול היה לשחרר לעולם ביקורת קטלנית, ולמחרת להיפגש באירוע ספרותי עם אותו סופר עצמו שקטל. אני חושבת שאלה בדיוק המקרים שבהם חובתו העיקרית של המבקר היא להישאר בבית, וגם להקפיד על העדר-חיכוך בינו לבין מושאי הביקורת שלו. קראתי בחיוך של הזדהות מסויימת את קטלוג הנאצות שרניצקי ספג מקוראיו ומן הסופרים עליהם כתב, כולל איחולים מחורזים למותו הקרוב – גם אלה מוכרים לי מן העבודה המשונה הזאת, שבעצם נועדה בעיקר לדווח על אהבות גדולות ולהסביר אותן.

כשכתב את ספרו, היה רייך-רניצקי קרוב לגבורות. הוא לא נמנע מלצייר בו פורטרט מקובץ ולא מחמיא של "דמות הסופר": אדם שניחן בצורך עצום בתיאטראליות, שממציא לעצמו פרסונה ציבורית, שאינו יודע כלל להקשיב, שמאוהב מאוד רק במילותיו-שלו. ייתכן שתומס מאן ואליאס קאנטי ופטר הנדקה ואחרים שניקרו בדרכו היו כאלה. וכן, אני מכירה כאלה בביצה המקומית. אבל גם רבים אחרים, שתופסים את מתת-האלוה שלהם כהתחייבות לעשות מלאכה הגונה, ונמנעים באדיקות מכל רומנטיזציה של עצמם.

אבל מעבר למציצנות, מה שחושב באמת הוא אמונתו העמוקה של רייך-רניצקי בתרומתה העצומה של הספרות לחיים. לא רק לחייו שלו, אלא בכלל. איך אפשר שלא להסכים איתו: היש עוד אמנות בעולם שנותנת לעולם פשר, מלבד אמנות המילים? האם ספרים אינם מקלים עלינו לעבור את חיינו מתוך ידע והבנה גדולים יותר מאשר כל אמנות אחרת? האם אינם ראויים במיוחד לתשוקותינו – אפילו יהיו חולניות?

"החיים והספרות", מרסל רייך-רניצקי, מגרמנית: רחל בר-חיים. דביר, 430 עמודים.