100 עמודים של בדידות

איש זקן, מה יש לו בחייו? לגיבור "זיכרונות מהזונות העצובות שלי" אין שם אבל יש גיל. תשעים. הוא חי בבית שירש מהוריו בעיר בלי שם שמתקיימת במרחב הגיאוגרפי-תרבותי הלטיני. הוא מממן עצמו על ידי מכירה איטית של חלקים מן הירושה. הוא משלים הכנסה מכתיבה לעיתון, שאריות של קריירה עיתונאית, לא מפוארת מדי. יש לו מנקה שהייתה מאוהבת בו עשרים שנה ועבר לה. יש לו הרגלים שמכתיבים לו ארוחה חמה, בכל יום, באותה שעה ובאותו מקום. ובבוקר של יום הולדתו התשעים גילה שיש לו גם רצון: הוא חולם על ליל אהבה עם בתולה צעירה.

זה לא עצוב ולא שמח. אלה החיים. הפרשנות תלויה בנקודת המבט, בהשקפת העולם, בטון של המספר. והמספר בין תשעים, ולא יודע אם זו קללה או ברכה. הרצון לספר התעורר בו, כמו התאווה לבתולה, בבוקר יום ההולדת. המספר מממש את התאווה לבתולה ואת התאווה לספר את סיפורו ובסוף גם מוצא את הקול שלו. מתברר שאפשר למצוא תשובות בכל גיל.

ספר הפרוזה האחרון של הסופר גבריאל גרסיה מארקס פורסם לפני עשר שנים ("על אהבה ושדים אחרים"). מאז פרסם ספר תיעודי ("ידיעה על חטיפה") ואת החלק הראשון (מתוך טרילוגיה מתוכננת) בביוגרפיה שלו ("לחיות כדי לספר"). ההנחה בעולם המו"לות היתה שאם יזכה לחיים ארוכים – וגרסיה מארקס כבר בן 77 – יזכו הקוראים להשלמת הביוגרפיה. ובמקום זה, הפתעה. גרסיה מארקס מגיש לנו שי צנוע, ספר קטן בעל שם מסקרן: "זיכרונות מהזונות העצובות שלי". כמאה עמודים בסך הכל, טקסט של נשימה אחת, וכולו אהבה.

הגיל שאפשר להתחיל

גרסיה מארקס של היום הוא סופר ששמו הולך אלפי קילומטרים לפניו. זוכה פרס נובל, מחבר "מאה שנים של בדידות",

האיש שחשף לעולם את כוחה ויופייה של הספרות הלטינית. אחרי העיסוק בשנות הילדות והנעורים ב"לחיות כדי לספר", עושה גרסיה מארקס פאסט פורוורד מטורף, עד לסוף: "...חלפה במוחי המחשבה הנעימה כי החיים אינם משהו שזורם כמו הנהר הסוער של הרקליטוס, אלא הזדמנות אחת ויחידה להתהפך מצד אל צד על האסכלה ולהוסיף להיצלות מהצד השני עוד תשעים שנה". ב"זיכרונות" בודק גרסיה מארקס את השאלה הארורה הזאת: איש זקן, מה יש לו בחייו?

הקשיש הוא איש מעשה, והוא יודע שאסור לבזבז אף רגע. הוא מתקשר אל רוסה קברקס, מכרה וותיקה מהימים ההם, מנהלת בית בושת, ומבקש לעצמו בתולה. הטלפון הזה - פתיחה קטנה, שבירת שיגרה - מכניס מבול לחייו. האירועים מתרחשים כמו שקיווה אבל גם אחרת. אחרי הלילה הראשון עם "הילדה" (גם היא חסרת שם. הוא קורא לה "דלגדינה", על שם דמות משיר, "מיטתה של דלגדינה מוקפת מלאכים", שהוא שר לה), שנשארת לישון בביתה של רוסה קברקס, הוא קם בבוקר ויוצא מבית הזונות, ומרגיש, לראשונה בחייו, את הלב ("הבית, כמו כל בית זונות עם עלות השחר, היה הדבר הקרוב ביותר לגן עדן"). לרוסה קברקס המשתוממת הוא אומר: "המין הוא נחמה כשאין לך די אהבה".

את השנה הבאה הוא מעביר בצלילות של מי שמודע לכל רגע ורגע, בנואשות של אוהב. החיים צבועים בעוצמות רגשיות של שירה. בהתאם, הספר הקטן הזה עמוס בציטוטים ואזכורים של שורות שיר ופסוקי אהבה מעוררי געגועים מתוך המאגר של כותבי ספרדית בני המאות ה-15, ה-16 וה-17.

אבל דווקא הציטוט הפותח את הספר, הלקוח מהספר "בית היפהפיות הנמות" של יסונרי קוואבאטה ובו ציור של תמונה, סצינה, שסביבה בנויה העלילה – הקפאת הרגע של אישה ישנה - שאול מתרבות אחרת, היפנית. בשני הספרים סביב האישה הישנה נטווית העלילה ונרקמים החלומות. האפשרויות השונות של הגברים מול הדמות הנשית תמיד נגזרות מהבדלי התרבויות. האיסורים וההגבלות של התרבות היפנית, אל מול החופש המתפרץ, המאצ'ואיסטי, של התרבות הלטינית. ומבעד לרשת הצפופה של ההבדלים התרבותיים יש בני אדם שמחפשים חום.

סיפורי סבתא

גרסיה מארקס כותב כמו גרסיה מארקס, שזה אומר אושר גדול. התרגום המצוין של טל ניצן מאפשר להתענג על הקריאה. הטון של המספר תמיד כבד ראש. הוא שומר על נימה מאופקת ומדודה גם מול אירועים שאין בהם לא סדר ולא הגיון, גם

כשהמציאות גולשת לתחומי הפנטזיה. בראיון איתו סיפר גרסיה מארקס איך חיפוש את הטון המיוחד לו, הקול שלו, בשנים שלפני פרסום "מאה שנים של בדידות", ואיך מצא אותו לבסוף בטון והבעת הפנים של סבתא שלו, מספרת הסיפורים של ילדותו. הוא מתאר אותה כמי שסיפרה סיפורים פנטסטיים מלאים באירועים על-טבעיים ברצינות תהומית, אמונה שלמה והבעת פנים ("של לבנה") חתומה. את ההבעה הזו הוא מנסה להעביר בטון הסיפורי שאימץ לעצמו. זה מצליח לו כל פעם מחדש.

בכישרון הסיפורי שלו גרסיה מארקס מצליח להפוך את שאלת האמיתות, לשאלה הכי פחות חשובה בעולם. ועל כן אי אפשר - או לא צריך - להתווכח עם הגיבור של גרסיה מארקס. האמינות שלו מעל, או מחוץ, לכל ספק. 

שלא כמו הגיבור שלו, שמתחיל חיים חדשים בגיל בו רוב האנשים מתים, גרסיה מארקס פשוט ממשיך. יתכן שחשב, אז, במאה הקודמת, לפני עשר שנים, שהיה לו מספיק, שהוא לא יכתוב יותר, שהפרוזה ממנו והלאה. יתכן שהחיים הפתיעו אותו. אולי גם עבורו זאת התחלה מחודשת. אשרינו שזכינו לקרוא עוד סיפור של גרסיה מארקס, סיפור על החיים והזקנה והאהבה. סיפור על מה שחשוב.