לאור הזכרונות

הסיבה העיקרית שמצדיקה העלאה מחודשת של מחזה מוכר כל-כך כמו 'ביבר הזכוכית' של טנסי וויליאמס, היא היכולת להעמיד אנסמבל שחקנים איכותי שיוכל להפוך את הטקסט המעודן לממשות בימתית משכנעת. אנסמבל כזה התקבץ בקאמרי בהפקה האינטליגנטית של הבמאי מיכה לבינסון, שיצר תרגום קולח וגם הסתייע בעבודה מצוינת של מעצב התפאורה רוני תורן והמלחין אלדד לידור כדי לבנות את במת הזכרונות הקליידוסקופית של וויליאמס שמרחפת בין מציאות לחלום.

ג'יטה מונטה, בתפקיד אמנדה, האם הדומיננטית, לא ממש נראית כמו גבירה דרומית, אבל בונה תפקיד אנרגטי ועסיסי שמחפה על כך ויוצר מציאות כובשת. מיכה סלקטר, בתפקיד טום, הבן שחולם לברוח מהבית, מפגין שוב את יכולתו לחבר בין גבריות חזקה לרגישות עמוקה ומצליח להוציא מהטקסט את ההומור האירוני שלו. גם יפתח קליין בונה תפקיד משכנע בתור ג'ים, האורח החביב, שמובא כמחזר פוטנציאלי לבת, לורה, אבל שובר את ליבה.

הלב הפועם והנשבר הזה מוצג במלוא יופיו על-ידי אולה שצ'ור, שבונה תפקיד עדין ונוגע-ללב בתור לורה הביישנית, המסתתרת מהמציאות האכזרית מאחורי פסלוני הזכוכית שלה. חיוכיה המהוססים ומבטה העצוב והמפוחד במערכה הראשונה הם ההקדמה לפריחה הגדולה של המערכה השנייה, בתמונת המפגש עם ג'ים שמובילה להתרסקות הסופית. למען ביצוע נפלא כזה כדאי לחזור לעולם הענוג והמריר של וויליאמס, כי זה מסוג הביצועים שנחרתים לך עמוק בזיכרון.