תמונות קפואות

הצינה הירושלמית לא היטיבה עם קבוצת תיאטרון קליפה שהציגה אמש בבכורה את "משחק מרכבה", מיצג קולאז'י רהבתני וכאוטי שפתח את פסטיבל ישראל.

קהל המוזמנים שהגיע לצפות בעבודה, ברחבת תיאטרון שרובר, קפא מול מקבץ התמונות המשתנות שיצרו חברי הקבוצה ואורחיהם - ולא רק בשל הקור של ליל מאי בירושלים. על חזית בניין התיאטרון הציבו אנשי "קליפה" פיגומים וביניהם, כמו בתוך "עיר נמלים" אנושית, רחשו חיים. כל אחד מתאי ההצצה הללו הציע התרחשות אחרת, משתנה ומשונה. אינפורמציה לא נגמרת ובעיקר לא ערוכה של ניצוצות מחשבה.

"משחק מרכבה" ביקש, אם תרצו, לפרק את המושג "משחקי מלחמה" מנשקו ולהציע הידברות כאופציה לאלימות. למרות שקבוצת "קליפה" מתרחקת מפוליטיקה ומדברת בעבודותיה בעיקר על המצב האנושי, הפעם נדמה שהמציאות הפוליטית הישראלית נמצאת בכל פרט ופרט. הפריימים משתנים מול עיני הצופים כמו בסרט כשבכל פעם נמשך המבט לדמות ולדימוי אחר.

מלך אביון מעיף אל על יונה מתה שמתרסקת לרצפה ומקריא באיטלקית מכתב שכתב לאהובתו ובו הוא נפרד ממנה לשלום. מאוחר יותר הוא יזרזף באיטלקית קטעים מתוך "זכרי ברברה" של ז'אק פרבר, אותו שיר שהופך את הגשם התמים שיורד על העיר ברסט לגשם מתכת, אש, פלדה ודם שהביאה המלחמה ומבקש לזכור את החיים שקדמו לה. "הגשם יורד ללא הרף על ברסט, כמו שירד לפנים, אך זה כבר לא אותו דבר הכל מקולקל, זהו גשם של אבלות איומה ומצערת... הרחק הרחק מברסט, שם לא נותר דבר", כתב פרבר והמסר ברור.

גוף עטוי מעיל מחפש ראש, איש שחופר לעצמו קבר ושר על גן עדן אבוד, לוחם יפני קדמון שנטרפה דעתו, איש ערום שנולד מתוך רחם אלסטית תלויה ויוצא אל תמונה נפלאה של עולם מושלג-גשום שצובע אותו באדום, מכין אותו למלחמה. ושוב המלך האביון, הפעם מאיים בהתאבדות. "אמות בירושלים" הוא אומר, מאיים לקפוץ מהפיגום למטה, משחק בחרב ובאקדח. גם ישו מגיע, סוחב על גבו צלב של קש.

שפע הדימויים שמוטחים כמו אל קנבס ענק שנפרש על ויטרינת התצוגה הופך לערבוביה. אולי דווקא בזאת ביקשו אנשי "קליפה" לדבר על הכאוס הקיומי אך הפעם נדמה שיותר זה פחות ומה שנוצר זה עומס מבלבל. הדימויים הם ישירים כמעט נטולי סבטקסט בין אם בהצגת משתה דקדנטי רגע לפני שאמא מלחמה עוטפת את הכל בבד אדום, או בין אם היונים המשוחררות להתרסק אל הרצפה, בין אם בניגון אתני לשיר "כל העולם כולו גשר צר מאד", או אנשים שמחפשים ראש.

המוזיקה החיה שמנגנים סנג'אי קומר שרמה, יציב כספי, דירק קונש ודמיטרי טולפנוב, נפלאה ומלבישה את העבודה מסתורין ומלנכוליה. בסופו של יום מדובר בעבודה מעניינת ומושקעת, מאתגרת גם ליוצריה שעבדו בתנאים פיזיים קשים וגם לקהל. מצער שקהל המוזמנים דהר מיד עם תום המופע לאכסדרת התיאטרון מבלי לכבד את היוצרים במחיאות הכפיים הראויות להם, אולי בשל הקור העז. המלצה חמה לבאי המופע הערב (21,00) ובמוצ"ש (22:00): להביא שמיכות! בירושלים עוד לא קיץ.