הכל בידור?
המופע של גיל ריבה משדר איפוס מוחלט של היררכיות כלשהן. דניאלה וייס שווה עינת שרוף שווה דוגמנית שמורידה תחתונים מול המצלמה
שפתיו מנופחות כשני מזרוני ים, תסרוקתו עשויה לשמש למגורים, חיוך הבוטוקס שלו כמו נולד למכור אבקות כביסה לאסקימוסים, גיל ריבה חוזר. הקול המתחנחן, המעושה, השטיק הרגיל. ריבה לא השתנה; הוא עדיין כמעט, עדיין ליד. כמעט מבדר. כמעט מצחיק. כמעט שנון. כמעט מראיין. ריבה הוא ילד הפלא הלא-ממומש הנצחי; במבט ראשון, ברור לך שהוא פשוט מו-כר-ח להיות בטלוויזיה. כשהוא בטלוויזיה, ברור לך שהוא פשוט מו-כר-ח להיות במקום אחר.
השאלה העקרונית איננה אם אתם בעד או נגד ריבה, אלא עד כמה, בכלל, יש למישהו כוח לעוד תוכנית אוויר מוקצף במסגרתה מארח מישהו הו-כה-צבעוני – ריבה או צופית – את האנשים שלאף אחד, באחריות, אין עניין גדול לשמוע אותם פעם נוספת. האם – עיתונאית, בידורית, גיל-ריבאית – ישנו איזשהו עניין בראיון נוסף עם דניאלה וייס, ליאון רוזנברג או עינת שרוף? הייתם מעדיפים אותם אצל ריבה או צופית? זה בכלל משנה?
גרוע מזה: המופע של ריבה משדר איפוס מוחלט של היררכיות כלשהן. דניאלה וייס שווה עינת שרוף שווה דוגמנית שמורידה תחתונים מול המצלמה. מכאן בדיוק – מהיעדר האבחנה הערכית המוחלטת – מיטשטשים הגבולות ונעלמת ההפרדה בין החשוב לאידיוטי, בין המעניין לטריוויאלי, בין המבדר למהותי. זהו המדרון שבתחתיתו ממתינים מושחתי הליכוד כמופע בידור לאומי נסלח, וזה המקום בו מדשדשת כיום רוב התקשורת הישראלית; הכל בידור. הפנאטיות המתנחלית? בידור. השחיתות השלטונית? אחלה בידור. כולנו ניפגש אצל ריבה בלימוזינה לשיחת-סרק. העיקר להיות שם. זמן מסך כחזות הכל.
ריבה עושה לעצמו חיים קלים. אין קל מלהגחיך את דניאלה וייס בשאלות כמו "מתי את נוגעת בעצמך", וריבה מצליח. לפחות מווייס הוא עוד מחלץ קטע ספק-סאטירי; ליאון רוזנברג, מאידך, נראה כמי שסוכנו אילץ אותו, באיומי אקדח, להגיע לתוכנית. למה הוא שם בכל זאת? אולי כי כך נהוג בביזנס ששמו מדינת ישראל כבידור. איפה פה היציאה?
מיץ מרה, מישהו? "ניפ/טאק", ערוץ 2, 22:45
לא יודע מה לגביכם, אבל אישית, אני מעדיף לצפות בטלוויזיה כאשר מיצי הקיבה שלי מונחים במקומם ואינם שוקלים עלייה. "ניפ/טאק", סידרת דרמה אמריקאית מהדור העכשווי המתקדם – הפקה של רשת כבלים אמריקאית, מסופרת היטב, דמויות חזקות, בימוי יעיל, אין לך דרך ממשית להתנגד – היא לא סידרה לבעלי קיבות רגישות. יותר מזה: היא לא סידרה לבעלי קיבות. כאשר סצינת הפתיחה מזמנת לכם תקריב מפורט של פתיחת עכוז ודחיפת שתלים לתוכו, ובהמשך אתם מקבלים לפרצוף ריטוש פרצוף – הכל גראפי להבחיל – משהו בחשק להתקרב ל"ניפ/טאק" קצת יורד.
"ניפ/טאק" מעוררת התנגדות כמעט פיזית. קצת כמו שני גיבוריה – שני מנתחים פלסטיים שותפים, אחד מושחת, השני מוסרי, נחשו מי נהנה יותר – הסידרה הזו נטולת עכבות וחמלה, אכזרית לשם הנאה, מופע א-הומאני שמתעקש לדחוף את כל השיאים לצדדים ולהיות נועז יותר, מקאברי יותר, פלסטי יותר. סילחו לי אם אסיט מבט בסצינה בה מחליט בנו המתבגר של גיבורנו לבצע בעצמו ברית מילה.
הכתיבה ב"ניפ/טאק" לא אחידה. לצד סצינות מצוינות, הסידרה מתמכרת לעיתים לקלישאות. "אנחנו צריכים לתקן משהו, וזה לא השדיים שלך. אנחנו צריכים לתקן אותנו". סליחה, ברבש עבר לאמריקה? מה קרה? ויש עוד הרבה.
אז "ניפ/טאק" היא חזית הדרמה האמריקאית העכשווית, אבל אין לי כרגע צורך במתיחה נוספת של גבולות קהותי למראות קשים. ראיתי הכל, אין לי צורך לראות את כל השאר.
צריך להגיד:
לא יודע על מה חשבתי כשכתבתי שהבטן שלי משמיעה קולות שרק מכונאי פיאט שומעים. לפיאט יש מכוניות נהדרות, זכויות רבות בתחום ההיסטוריה המוטורית וגם מחירים טובים. באמת. והם גם נחמדים מספיק כדי לא לאיים בתביעה.
