We Will Rock You

הסקורפיונס, להקת הרוק הגרמנית המפוארת, תגיע בשבוע הבא להופעה בישראל (יום חמישי, איצטדיון בלומפילד). הסקורפיונס פעילים בעולם הרוק-מטאל יותר מ-30 שנה והוציאו למעלה מ-20 אלבומים, כאשר כמעט בכל עשור הלהקה מצליחה להפתיע עם לפחות להיט אחד ענק, לרוב בלדה רגשית וסוחטת דמעות.  

הבסיס של הסקורפיונס הוקם בשלהי שנות ה-60 ע"י רודולף שנקר. ב-1970 הצטרפו הסולן קלאוס מיינה ומייקל שנקר, אחיו של רודולף, הגיטריסט המוביל. כמו צעירים רבים בגרמניה המערבית של אותם הימים הושפעו גם חברי הלהקה מהתרבות האמריקאית, ההיפיז, הסיקסטיז והרוקנ'רול. "הסקורפיונס התחילו כלהקת רוק", אומר מיינה בראיון מיוחד ל-ynet, "עוד לפני שהמושג 'הבי-מטאל' בכלל הומצא, ובשבילנו אנו להקת רוק, שמנגנת רוק".

ב-1972 יצא אלבומה הראשון של הלהקה Lonesome Crow שהוקלט כפסקול לסרט גרמני בשם Das Kalte Paradies (גן העדן הקר) שעלילתו עוסקת בהתמכרות לסמים. כבר באלבום הראשון התחיל להתעצב הקו המוזיקלי המלודי שיוביל תמיד את הלהקה, שהתבסס על שני גיטריסטים מובילים, גיטרה באס, תופים והקול הבלתי ניתן לפספוס של מיינה, בעל המבטא הגרמני הכבד. הלהקה הושפעה מאגדות כמו ג'ימי הנדריקס, קרים ולד זפלין - אבל יצרה סגנון משלה, מזוהה מאוד.

למרות שהאלבום לא היה מוצלח במיוחד הוזמנה הלהקה לסיבוב הופעות עם רורי גאלגאר, Uriah Heep ו-UFO שהתרשמו מאוד ממייקל שנקר והזמינו אותו להצטרף לשורותיהם. עקב עזיבתו של מייקל הגיע ללהקה הגיטריסט אולי רות'  שהקליט עם הלהקה את אלבומה השני To The Rainbow מ-74' שעיצב עוד יותר את הצליל הכבד והמלודי שלה וזיכה אותה בתואר "הלהקה הגרמנית הצעירה הכי מבטיחה". כעבור שנה יצא האלבום In Trance שפרץ את דרכה של הלהקה לאיים הבריטים ויפן, אבל כבר ניכרו בו ההבדלים בין הגישה המוזיקלית הכבדה של רות' לבין זו הקלה, המלודית והמתחנפת של הצמד מיינה את שנקר.

האלבום הרביעי VIrgin Killer מ-76' זיכה את הסקורפיונס בפרס תקליט השנה בגרמניה, לא לפני שעורר שערורייה תקשורתית כאשר על עטיפתו נראתה תמונה של ילדה עירומה. "כשמסתכלים על זה היום, כשחושבים על פורנוגרפיית-ילדים, אז זה דבר שלא הינו צריכים להוציא", אומר מיינה, "אמנם סקס ורוקנ'רול תמיד הולכים טוב ביחד, אבל יש גבול ואנחנו חצינו את הגבול עם העטיפה של וירג'ין קילר, וכל חברי הלהקה חושבים ככה. גם עטיפת האלבום הבא שלנו LoveDrive היא פרובוקטיבית, אבל בצורה שונה והרבה יותר עדינה". בארה"ב צונזרה גם העטיפה של LoveDrive בעוד באירופה זכתה העטיפה בתואר best artwork of the year. ווירג'ין קילר אגב יוצא כיום כשעל העטיפה תמונה של חברי הלהקה.

ב-1978 לאחר סיבוב הופעות מוצלח ביפן הודיע במפתיע רות' שהוא פורש מהלהקה ובמקומו התקבל מאתיאס יאבס, שממשיך עם הלהקה עד היום. שנה לאחר מכן יצא LoveDrive שנחשב לאחד האלבומים הטובים ביותר של הלהקה ונטל בו חלק גם מייקל שנקר שחזר ללהקה לסיבוב קצר שאחר שנזרק מ-UFO עקב בעיות שתייה. הוא ייזרק בעתיד גם מהסקורפיונס מאותה סיבה.

הגרמנים כובשים את העולם

בשנות השמונים סקורפיונס כבשו בהדרגה את העולם. זה התחיל בארה"ב עם האלבומים LoveDrive ו-Blackout שמכרו זהב - והשיא הגיע ב-Love At First Sting - 1984 כבש את אמריקה עם הלהיטים Rock You Like a Hurricane והבלדה הממיסה Still Loving You שהפכה ללהיט ענק גם פה. בחצי השני של העשור התמקדה הלהקה בכיבוש הגוש המזרחי, לאחר הופעה ראשונה בהונגריה ב-1986 רשמה לזכותה הסקורפיונס הופעת רוק נדירה באותם ימים, במוסקבה ובלנינגרד/סנט פטרסבורג (1988-9), שבעקבותיה חוברה בלדת הרוק המוכרת ביותר שלה Wind Of Change.

מיינה נזכר: "למה הלכנו להופיע ברוסיה כשהק.ג.ב עוקב אחרינו לכל מקום? בגלל שידענו שיש לנו הרבה מעריצים ברוסיה והרגשנו שאנחנו רצויים. כאשר הופענו ב-Moscow Music Peace Festival ב-1989 ראינו את העולם משתנה מול עיננו, והרגשנו שהמלחמה הקרה מתקרבת לסיומה. הייתה הרגשה כזאת באוויר וזה נתן לי את ההשראה לכתוב את Wind Of Change. כעבור מספר חודשים נפלה חומת ברלין, אבל בחיים לא האמנתי שזה יקרה כ"כ מהר. בהמשך תמיד היינו חלוצים ותמיד חצינו את הגשר למדינות חדשות ותרבויות חדשות כאשר הבאנו את בשורת המוזיקה, לכן גם הופענו בביירות ב-96'"

אם לא פחדתם להופיע בביירות למה לקח לכם כ"כ הרבה זמן להגיע לישראל?

"פשוט בגלל שהיה שם מישהו שרצה שיתקיים שם מופע והיה מוכן לארגן אותו. אם אמרגן מישראל היה מזמין אותנו ואומר לנו שיש לנו כאן להיט במקום הראשון היינו מגיעים בכל זמן שהוא, תמיד רצינו להגיע לישראל".

בחצי הראשון של שנות ה-90 המשיכה הלהקה לדהור על גלי ההצלחה של Wind Of Change שכבש את המקום הראשון במדינות רבות בעולם - כשגם הבלדה הקיטשית Send Me an Angel מתוך האלבום Crazy World הופכת ללהיט.

בהמשך שנות ה-90 הוציאה הלהקה אלבומים פחות רוקיים שהלכו לכיוונים רכים, מלודיים וניסיוניים שלא תמיד תאמו את דרישות המעריצים. "שנות התשעים לא היו עשור טוב למוזיקת רוק מסורתית כמו שאנחנו עושים", מסביר מיינה, "הרוק האלטרנטיבי יצא מעבר לפינה והרבה להקות רוק נעלמו מהכוכב הזה". 

אבל העקרבים המשיכו לעבוד. "ב-1995 פנתה אלינו הפילהרמונית של ברלין, מה שהיה אתגר רציני. הם רצו לעשות איתנו פרויקט משותף והעדיפו אותנו על הפינק פלויד. מהפרויקט הזה יצא האלבום Moment of Glory. לפניו עשינו את Eye II Eye הניסיוני, ולאחריו אלבום אקוסטי. סה"כ עשינו אלבומים מעניינים בשנות התשעים, אבל הם לא ממש אלבומים של הסקורפיונס, הם היו יותר פרויקטים צדדיים, לכן האתגר הגדול שלנו היה לעשות שוב אלבום רוק שיענה על דרישות המעריצים, ויהיה באותה איכות כמו האלבומים שעשינו בשנות השמונים".

האתגר הזה מומש ב-Unbreakable שיצא לפני כשנה וחצי, אלבום מוצלח, שהרבה מהשירים בו הוקדשו למעריצים, מה שעורר תחושה של פרידה. אבל מיינה מבהיר שזה ממש לא המצב. "יש לנו הרבה שירים שמוקדשים למעריצים, כמו Can't Live Without You שלא מדבר על בחורה אלא על המעריצים. אני אוהב לכתוב שירים על מערכת יחסים בין המעריצים ללהקה אבל האלבום הוא לא אלבום פרידה, אנחנו אפילו לא יודעים לבטא את המילה הזאת".

פער הדורות

ההופעה בישראל נולדה לאחר שהסקופריונס הכירו את ליאל בת ה-16 על הבמה בקונצרט צדקה בגרמניה. הצדדים התלהבו, והחליטו לשתף פעולה על הבמה גם כאן בארץ. בינתיים הם גם הקליטו שלושה שירים, גרסה ל"שלח לי מלאך" שלהם וכן ל"תשמור על העולם ילד" של דוד ד'אור ול"ירושלים של זהב". מיינה לא חושב ששיתוף הפעולה יפריע למעריצים הוותיקים, חובבי הרוק. "אתה יכול לקרוא לי גם זמר פופ. אם זמר פופ הוא זמר ששר שירים פופולארים ואם Wind Of Change היה להיט פופולארי, זה הופך אותי לזמר פופ? לא אכפת לי אם זה פופ או אופרה, מה שחשוב לי זה הקול הנהדר שלה ושיש לה רוח מוזיקלית חזקה שזה דבר מעורר השראה, בסה"כ אנחנו להקה מאוד פתוחה לחידושים".

לאחר המופע המשותף ליאל תמשיך בסיבוב הופעות עולמי. ב-17 באוגוסט ליאל תופיע בפני האפיפיור בקלן, ב-18 באוגוסט היא תופיע עם הסקורפיונס באתונה, ב-21 בספטמבר היא תופיע עם בונו במופע האו"ם למען השלום בשיקאגו וביוני 2006 ליאל תופיע עם הסקורפיונס בטקס הפתיחה של המונדיאל בגרמניה.

אני מנחש שליאל לא הייתה הצעירה הראשונה ששמעת שרה, מה כ"כ מצא חן בעיניך אצלה?

"אהבתי את התחושה שהיא נתנה לי, ובעולם המוזיקאים זה הכל מבוסס על כימיה ויש בינינו כימיה נהדרת, זה משהו שמרגישים בלב, אי אפשר להסביר את זה במילים, צריך להקשיב למוזיקה ולהבין. זה כמובן גם התרגשות גדולה בשביל זמר גרמני מהדור שלי לשיר את 'ירושלים של זהב' עם זמרת ישראלית צעירה, 60 שנה אחרי הפשעים הנוראים של השואה ו-40 שנה לכינון מערכת היחסים בין גרמניה וישראל. בינינו אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, אבל זה משהו שאתה מודע לו והוא מאוד סמלי עם הרבה רגשות".

אתה גדלת בגרמניה של אחרי מלה"ע השנייה, ההורים שלך סיפרו לך על המלחמה? איך זה השפיע על המוזיקה שלך?

"אמא שלי סיפרה לי כמובן, ואבא שלי שירת ברוסיה כנהג אמבולנס בצלב האדום, הוא לא היה בחזית והרג אנשים, הוא הציל חיים וזה עשה אותי מאוד גאה. כמוזיקאים שגדלו בגרמניה של אחרי המלחמה אנחנו מאוד הושפענו מהמוזיקה האנגלית והאמריקאית ורצינו להיות באותה הרמה ולקבל את אותו הכבוד של מוזיקאים בינלאומיים. הרגשנו את הטראומה של אחרי המלחמה בכך שמוזיקאים קיבלו מעט מאוד תמיכה ומהר מאוד רצינו לצאת מגרמניה ולהיות חלק מהקהילה הבינלאומית של המוזיקאים ולהצליח בעולם. המצב הזה עיצב אותנו בכך שאנחנו מאוד רגישים ולכל מקום בעולם אליו אנחנו הולכים אנחנו מראים כבוד למדינה ולתרבות, לכן זה מאוד מיוחד בשבילנו לבוא ולשיר בישראל יחד עם זמרת ישראלית צעירה, כאשר המוזיקה היא דבר שעושה את ההבדל ויעזור לעשות את השינוי ולחבר בין אנשים. אנחנו מוזיקאים, רוקיסטים, ואנחנו הולכים לעשות מופע רוק and we Will rock you, guys, like a hurricane".

בהמשך השנה תופיעו גם במדינות ערביות (קטאר, איחוד האמירויות, לבנון), תשירו גם בהופעות האלה את "ירושלים של זהב"?

"למוזיקה טובה אין גבולות, אם זה יהיה השיר הנכון והמעריצים ירצו לשמוע אותו אז בוודאי".

איך זה שבניגוד לסולנים של להקות רוק אתה לעולם לא יצאת לקריירת סולו? לא הרגשת אף פעם שהסקורפיונס מגבילים את השאיפות המוזיקליות שלך?

"הסיבה שלעולם לא יצאתי לעולם לקריירת סולו, היא שתמיד הרגשתי בבית עם הסקורפיונס. מבחינה אמנותית לעולם לא היה לי את הצורך לראות את השם שלי בנפרד מהלהקה, ותמיד קימת השאלה מה יצא לי מזה? המפתח הוא במוזיקה ואם היא תהייה כ"כ שונה ממה שאני עושה עם הסקורפיונס, אם יהיה פרויקט שאני אאמין בו בכל ליבי ושהוא לא יתאים לסקורפיונס אני אעשה אותו לבד. חוץ מזה תסתכל על מיק ג'אגר, בון ג'ובי, או ג'ו פרי, הם תמיד חזרו ללהקה שלהם".