לאן נעלמו כוכבי העבר - ג'יימס טרי

סנטר העבר האמריקני שהתגייר מתגעגע למדינה: "האנשים תמיד שמחים לעזור, אם נתקעת עם המכונית ב-3 בלילה או אם אתה רעב". טרי הכי נהנה בנהריה, התרגש בביקור באושוויץ, פירק אם-16 בטירונות ויודע מה הבעיה בישראל: "מכבי הורגת את הליגה"

אמיר בוגןפורסם 10:38, 05/09/2005
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

אם הייתם בישראל בעשרים השנים האחרונות, בטח לא פספסתם את ג'יימס טרי. לא רק בגלל שמדובר באחד הסנטרים האיכותיים ביותר ששיחקו פה, אלא בגלל שהוא בילה כאן לאורך לא פחות מ-13 שנים וחצה את הארץ לאורכה ולרוחבה.

 

לא סתם טרי הוא אזרח ישראלי, בלב ובעיקר בדרכון. היום, אפשר כבר להגדיר את טרי בן ה-44 כישראלי לשעבר וככדורסלן בדימוס, מה שלא גורע מהניסיון הרב והזכרונות שצבר איתנו במזרח התיכון ואותם הסכים לחלוק עמנו בשיחה מביתו שבמרילנד.

 

"מאז שעזבתי את הארץ, הקמתי משפחה", מסכם טרי את דרכו בשמונה השנים האחרונות. "יש לי שני ילדים קטנים - לורן בת ה-6 ואייזיאה בן ה-3. אני מניח ששניהם יהיו גדולים כמו אבא שלהם ואני גאה בהם מאוד. אני עובד כמפקח בנייה, מבלה את שעות הפנאי בדייג ונהנה מזה מאוד. אני עדיין גדול וחזק ובכושר לא רע. לפעמים אני לוקח כדור ומשחק בשכונה. לדעתי הייתי יכול לעשות קאמבק בישראל, אולי לשחק עשרים דקות ולתת הגנה או ריבאונד. אם מישהו יתקשר, אני בהחלט אשמח לחזור ולשחק בישראל".

 

טרי פתח את הקריירה הישראלית שלו ב-1983 במכבי חיפה וסיים אותה בפתיחת עונת 1996-97, בין לבין שיחק בהפועל חולון, הפועל תל אביב, הפועל נהריה והפועל אילת עם גיחות קצרות לאיטליה, ספרד, יוון וארגנטינה. "הכי נהניתי לשחק בנהריה", אמר טרי. "זה היה כיף, כי נהריה רק התחילה ואף אחד לא ממש ציפה מאיתנו שננצח, כך שלא היה לחץ. בכל הנוגע לכדורסל נטו, אהבתי לשחק בהפועל תל אביב ובחולון. שם גם הגעתי להישגים הכי גדולים שלי כשחקן באירופה ובישראל".

 

לכל אורך השהות בישראל, נתקל טרי בבעיות של אי תשלום משכורות - דבר שבשיגרה בליגה הישראלית ואחד הגורמים שמביאים לשקיעתה. "בעונת 1989-90 הרגשתי שיש לנו קבוצה ממש טובה בחולון, אחת שיכולה להתחרות במכבי תל אביב. דזי בארמור, גארי פלאמר והרכז המדהים קווין וויליאמס נתנו לנו סיכוי לא רע. הבעייה התחילה בשלבים המאוחרים של העונה, כשלהנהלה נגמר הכסף. זה לא שאני כועס על היו"ר מישקה לפרדון, אבל נגמר לו הכסף באמצע העונה. זה דבר שהפריע לי בישראל. כולם מבטיחים לך דברים שהם לא יכולים לעמוד בהם. הם קובעים תקציב ולא מצליחים לעמוד בו. אחר כך הם אומרים לך 'מחר...מחר...', אבל בסופו של דבר המחר הופך להיום ואתה לא מקבל את מה שמגיע לך".

 

הרבה לא השתנה מאז, איך מתקנים את המצב?

 

"מכבי הורגת את הליגה, אבל כדי להפוך את הליגה הישראלית ליותר טובה, צריך להשקיע כסף. בסוף הכל קשור לזה ואם אין כסף אל תתחייב ליותר ממה שהתקציב שלך מאפשר. הבעיה היא שיש הרבה אנשים טובים, שחשוב להם מהקבוצות, אבל אין להם מושג בכדורסל. אם יש לך סכום מסויים להשקיע, תביא את השחקנים הכי טובים שאתה יכול ולא יותר מזה. אלו לפחות ייתנו לך את כל מה שיש להם וירגישו מחוייבים. אולי לא תצליח להשיג כוכבים, אבל לפחות שחקנים לא יישברו ויעזבו בעיצומה של העונה".

 

טרי, כמה מפתיע, הגיע לחיפה לאחר שהתגייר, צעד שהיה די מקובל במציאות של תחילת שנות השמונים, אז היה ניתן לשתף זר אחד בלבד. גרג קוק הוחתם בקבוצה וטרי היה נחוש להצטרף אליה, גם במחיר המרת דתו. צעד זה, כמו רבים אחרים, נתקלו בביקורת ציבורית כנגד תופעת המתאזרחים, שהלכה והתעצמה במהלך אותו עשור.

 

"עברתי גיור כי רציתי לשחק בישראל", מתוודה טרי. "נהניתי מהביקור שלי במדינה וכדי להצטרף לחיפה הייתי חייב לקבל אזרחות. אני מודע לזה שהיתה ביקורת על המתאזרחים ואני יכול להבין את זה. גם שחקנים אמריקנים היום מתלוננים על כך שקבוצות ה-NBA בוחרות בשחקנים אירופאים שלוקחים להם את העבודה. אני חושב שזה לא מוצדק במקרה שלי, אולסי פרי, ארל וויליאמס ושאר הוותיקים. אם היינו מקבלים אזרחים ובורחים אחרי שנה הייתי מקבל את הביקורת, אבל אנחנו נשארנו בליגה שנים ולדעתי גם עזרנו לשפר אותה. אני, באופן אישי, לא נתתי לביקורת להפריע לי".

 

- למרות האזרחות, סירבת לקחת חלק בנבחרת ישראל.

 

"זומנתי לנבחרת שלוש פעמים, אבל דחיתי את ההזמנות. בדיעבד אני מצטער על כך, כי זו היתה יכולה להיות חווייה נחמדה לנסות לשחק בטורניר בינלאומי לפחות פעם אחת, אבל אז הייתי צעיר והתגעגעתי למשפחה שלי בארצות הברית. העונה בישראל ארוכה וחופשת הקיץ היתה ההזדמנות היחידה שלי להיות לצידם של הקרובים לי. הייתי גם צריך להתרענן ולהתמלא באנרגיות חדשות. זה עזר לי לחזור שוב ושוב לישראל ולמתוח את הקריירה לאורך תקופה ארוכה כל כך".

 

טרי אולי לא שיחק בנבחרת, אך היו לו מספיק הזדמנויות להתחבר למדינה, כשחקן על המגרש וכאזרח בסיטואציות שונות. אחת הבולטות שבהן היתה ביקור במחנה ההשמדה באושוויץ, לשם הגיע עם הפועל חולון ב-1987. "אני שמח מאוד שנפלה בידי ההזדמנות הזאת להגיע לאושוויץ", אומר טרי. "זה היה מעמד חשוב ומרגש וזה עזר לי להרגיש מה זה אומר להיות ישראלי ויהודי. אני יודע כמה רוע יצא מהמקום הזה וזה היה לי עצוב מאוד, אבל אני שמח שביקרתי שם. אפשר לקרוא על זה בספרים, אבל זה לא מצליח להמחיש באמת מה קרה במקום הארור הזה".

 

חווייה נוספת היתה השירות בצה"ל, שהיה קצר, אך מייגע מאוד. "הצבא בהחלט היה חווייה...אם כי לא הייתי חוזר עליה שוב. אני אפילו לא זוכר כמה זמן זה נמשך, רק שכל יום היה ארוך מדי. אני זוכר את המדבר ואת המקלחות הקרות והאוכל שהיה מזעזע. למדנו איך לירות באם-16 ואיך לפרק אותו, אבל כל הזמן רציתי לגמור עם זה. לפחות פגשתי שם הרבה חברים, כי היו הרבה מתאזרחים כמוני שחוייבו להתגייס וזו היתה הזדמנות להתקרב. מצאתי הרבה חברים שם".

 

בכלל, נראה כי לאורך התקופה מצא טרי הרבה חברים - מקית' בנט, שזכור כאח התאום שלו ועימו הוא עדיין שומר על קשר, וג'ו דאוסן, אותו הוא מחשיב כחבר קרוב מאוד שלו. "זכיתי לפגוש הרבה חברים טובים בישראל וחברים טובים זה לא דבר שיש לבן אדם בכמויות גדולות מדי. ג'ו למשל הוא חבר נהדר והיה גם שחקן מצוין". שחקנים נוספים שטרי זוכר לטובה מישראל הם קוין מגי, לבאן מרסר, גארי פלאמר, רולנד יוסטון ואנדרה ספנסר.

 

- יש לך זכרונות רעים מישראל?

 

"אין לי ממש זכרונות רעים, אולי רק זכרון מוזר אחד. כשהייתי עם הפועל ת"א יצאנו למשחק ביוון. בעוד שהמטוס מתניע על הקרקע, אחד ממנועיו בער וכולם נבהלו וחיפשו את התיקים שלהם. אני זוכר שצעקו לנו לעזוב את התיקים ופשוט להתפנות. בסוף האש כובתה והכל היה בסדר. בדיעבד זה מצחיק אותי, בין השאר כי בטיסה חזרה היינו צריכים לטוס באותו מטוס. זה לא שימח אותנו במיוחד".

 

אם נתעלם מהזכרונות הרעים מאותה תקרית מפחידה, או מהבעיות הכספיות, נראה שלטרי יש רק דברים טובים להגיד עלינו: "המדינה נמצאת עמוק בלבי ואני עד היום מתעדכן בכל דבר שקורה וחשוב לי מאוד ממנה. ביליתי שם את רוב חיי כצעיר וכבוגר. אני מתגעגע לחופים ולחיי הלילה של תל אביב וכמובן לאוהדים. הם נתנו לי להרגיש מיוחד. האנשים בישראל תמיד שמחים לעזור, בין אם נתקעת עם המכונית ב-3 בלילה או שאתה רעב. אני רוצה להודות לכולם על הזכרונות ועל כך שתמיד הרגשתי בבית. הם התייחסו אלי כל כך יפה. הם נהדרים, לפחות כל עוד אתה מנצח. הם גורמים לך לתת הצגה ואני כידוע, תמיד אהבתי לתת הצגות".