עוזבים את פאת שדה למבקיעים: "זה חורבן"
משפחת אברג'יל מפאת שדה ארזה את חפציה בדמעות. שני הילדים הבוגרים משרתים בצה"ל והתקשו לשתף פעולה, הבן הצעיר העדיף לשהות אצל הסבתא בזמן המעבר. "כרגע כלום לא בטוח בנוגע להמשך החיים שלנו, במה יעבוד בעלי, במה אני? עברו לי מחשבות בראש על לעזוב את הארץ", סיפרה ענת אברג'יל, בתום 18 שנות מגורים במקום
"אני לא הולכת לישון הלילה. החברים של הבת הגדולה יושבים עכשיו ובוכים בחוץ, נפרדים. הבן הקטן לא מאמין שאנו עוזבים בבוקר. הלילה הזה הוא ליל שימורים, לילה של חורבן בשבילנו, חורבן של חיים שאנו מותירים כאן והולכים מחר בבוקר אל הלא נודע". כך סיפרה הערב (יום ב') ל-ynet ענת אברג'ל בת 45, ראשונת המשפחות שתעזוב מחר את ההתנחלות שדה לקראת מעבר 22 משפחות היישוב למושב מבקיעים שמדרום מזרח לאשקלון.
אברג'יל סיפרה כי בנה דרור, שמשרת בגבול מצרים, קיבל חופשה מיוחדת רק עד יום ראשון. הוא יצא לפני חודש, אבל לא יכול היה לארוז. "כבר ביום שבו פתחתי את הקרטון הראשון ביקש נוי בן ה-14 שניקח אותו מפה. אז הסענו אותו לסבתא מדלן. שקד הקטן לא הגיב כל הזמן. אמרתי לו, 'אתה יודע שאנו עוזבים עוד כמה ימים את הבית'? אתמול בחצות הוא נכנס אלי למיטה בוכה: אני לא רוצה לעזוב, למה אני צריך לעזוב. עכשיו הוא שואל: את מאמינה שאנחנו עוזבים"?
אברג'יל הודתה: "קשה לי מאוד לדבר. תיכף אתחיל לבכות". היא שימשה עד כה כמזכירת ההתנחלות רפיח ים. "אני נחנקת. אני לא מרגישה שזאת התחלה חדשה, אני מרגישה שזה חורבן. אני עוזבת בית לתפארת, אני הולכת לחירבה. אני מקווה שעם הזמן זה יעבור, שנוכל לעמוד בזה. 18 שנים אנחנו כאן בפאת שדה. בעלי יעקב מנהל את המשק החקלאי, מגדלים עגבניות, שרי, מלפפונים ופלפלים. ארבעה ילדים נולדו לנו כאן וצמחו לתפארת בין החולות: רעות בת 21, קצינה בצה"ל, דרור חייל קרבי בן 20 המשרת על גבול מצרים, נוי בן ה-14 ושקד בן ה-11. הם לא מצליחים לעכל את זה", אמרה.
"הילדים לא שותפים לאריזה. הבת שלי לא הסכימה בכלל שנתחיל לארוז. כל פעם שפתחתי קרטון להתחיל היא היתה אומרת: 'אמא בבקשה לא'. את החדר שלה היא ארזה רק היום. היא היתה כל היום מחוץ לבית, לא יכלה להשלים עם זה. היום זה הפך לממשי, נפל לה האסימון והיא כל היום בוכה.
"יש לי פחד עצום מהלא נודע", אמר. "יש בי כאב עצום לעזוב את מה שבנינו כאן בהרבה שנים. אני לא יודעת במה נעבוד, אני לא יודעת מה נעשה עם הרכוש שלנו – חלק גדול זרקנו. בעלי הלך לארוז את בית האריזה שלו בחממות, זורק מכשירים וציוד וחיים שלמים שאספנו במשך 18 שנה. יעקב כבר בן 47 וכרגע כלום לא בטוח בנוגע להמשך החיים שלנו, במה הוא יעבוד, במה אני? עברו לי מחשבות בראש על לעזוב את הארץ. יעקב מכין את השטח לאפשרות כזאת והציע שייצא לפני המשפחה לחפש עבודה בחו"ל. אבל אני לא אצא לחו"ל. הממשלה בגדה בנו אבל העם זה העם שלנו".
אברג'יל הסיפה: "הילדים שלי נלחמו להיות בתפקידים יוקרתיים בצבא, אחד בקרבי והאחרת קצינה. אם הם היו יודעים שכך תנהג הממשלה - הם לא היו נלחמים. כל הפלוגה של הבן שלי פה בגוש, במלון. הוא יושב איתם לילה לילה. בשבוע הבא הם צריכים לבוא ולפנות אותנו. אני לא מאשימה אותם, אני מאשימה את ראש הממשלה. הוא בגד בנו. בחרנו בו והוא בגד בנו.
"אני מבטיחה שהילדים הקטנים שלי לא יהיו קרביים. זה בטוח. הם יהיו הכי ג'ובניקים שיכולים להיות, הכי קרוב לבית. המדינה איכזבה אותי, אין לי יותר אמון במדינה הזאת", אמרה, והזדרזה לסיים את האריזות לקראת בואם של המובילים שיקחו את רכושם למבקיעים בבוקר.
לפנייה לכתב/ת 
