שתף קטע נבחר

זולגות הדמעות מעצמן

שום דבר לא הכין את ידידיה ויטל לפופולריות של "השמינייה". כך הפך בנם של אמא חילונית ואב דתי, שמעיד על עצמו שהוא בוכה בקלות, לאליל נוער שבקושי יכול לצעוד ברחוב בלי שיעצרו אותו. הראיון הראשון שלו

בלי לפגוע בכבודה של המלכה האם, נינט, כמאמי הלאומית בהחלט יכולים לקום לה מתחרים. יורש אחד פוטנציאלי, אם תהיתם, נמצא ממש מתחת לאף שלכם, בתוך כיתה של ילדים מחוננים. מדובר בידידיה ויטל, הלוא הוא ניני מ"השמינייה", שמסיימת השבוע את עונתה השנייה באירוע ענק בהיכל נוקיה בתל אביב. הוא בן 21 וחצי, אבל נראה כמו בן 16 (מה שאומר גנים משובחים), בניגוד לכוכבי ריאליטי שהמקצוע טאלנט רשום על כרטיס הביקור שלהם, הוא מתמיד בלימודי המשחק בניסן נתיב, למרות הקושי, וכמובן שזוטות כמו עיניים כחולות ענקיות ולב רגיש הם חלק לא פחות חשוב להגדרת הבא במאמיות. בכלל רגישות היא מהותו של ויטל, שגם דמותו בסדרה רגישה עד כדי סצינות בכי שלא היו מביישות סרט ערבי של יום שישי. טוב, נו, אנחנו מדברים על הפרקים שבהם אחותו התאומה בסדרה, איה (הילי ילון) נחשבה כמתה.

 

והשאלה המתבקשת, מתי בכית בפעם האחרונה?

 

"הבדיחה של הקאסט זה שאני הבכיין של הסדרה כי לניני יש הרבה סצינות של בכי ונראה לי שהתסריטאים קלטו שאין לי בעיה לבכות.

 

לפני יומיים בכיתי תוך כדי שיעור. מישהי מהכיתה שלי עשתה משהו שהיא לא חשבה שהיא מסוגלת לעשות וזה ריגש אותי, אני מתרגש מכל דבר, אני בוכה הרבה ונורא מהר, אני מפרק את הרגשות שלי בבכי. אני יודע שיש לי את האימג' של הבחור הרגיש וכולם אומרים אוו, איזה חמוד, אני רק מקווה שזה לא הגיע לרמה שזה כבר מוגזם יותר מדי".

 

המאמי נולד בפרדס חנה-כרכור, וכבר בצבא עבר לתל אביב. "הייתי בתיאטרון צה"ל וקיבלתי הלנה מהצבא, וזו היתה ההזדמנות. מגיל צעיר רציתי לגור בתל אביב. להורים שלי לא היתה ועדיין אין אפשרות לעזור לי כלכלית, אז עבדתי תוך כדי בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לממן את שכר הדירה, אספתי שקל לשקל ולקחתי אוכל מהצבא".

 

יש לו שתי אחיות צעירות ממנו, אמו החילונית היא אדריכלית של בנייה אקולוגית, אביו הדתי הוא שיפוצניק. "הם מוצאים את החיבור בין שני העולמות. ההורים שלי לא קשורים לבמה, אבל הם משפחה של אמנים. חברה טובה שנרשמה ללימודי משחק דיברה איתי על כך שהיא מתלבטת אם ללמוד משחק, בגלל שבתחום הזה אין ביטחון כלכלי, ואני בחיים לא חשבתי על זה. אני מגיע ממשפחה שאף פעם לא היה בה ביטחון כלכלי, ולא חונכתי שזה מה שחשוב, ולכן אני עוסק בתחום הזה בלי עכבות".

 

ההורים עוקבים אחרי הסדרה, מתלהבים מהפופולריות שלך?

 

"להורים שלי אין כבלים, הם סוג של היפים. שנים לא היתה לנו טלוויזיה, אבא שלי אולי ראה חצי פרק של 'השמינייה', אמא שלי קפצה לחברות לראות כמה פרקים. ההצלחה שלי לא הפתיעה את הוריי ואת החברים הקרובים. זה היה ברור שזה יקרה והם לא צריכים לראות את הפרקים או לגזור כתבות עליי כדי להוכיח שהם מאמינים בי".

 

לפני הצבא הוא נרשם לסוכנות של רודיקה אלקלעי והספיק לשחק בתשדיר של האגודה למלחמה בסרטן. הוא היה אותו ילד מתוק, מגולח ראש, שמודיעים לאביו (השחקן ולדימיר פרידמן) שנולד לו בן. "הבמאי של הפרסומת אמר לי שבאודישן יצא לי וריד שבזכותו עברתי את האודישן, זה וריד שיוצא לי כשאני מתרגש".

 

אחרי הצבא הוא עבר את האודישן ל"השמינייה", התוכנית הכי קולית על ילדים מרובעים ומחוננים, ושם הוא כאמור, משחק את ניני, גאון שחמט בן 10, שאביו המטורף המציא מכונה שמאיצה תהליכי הזדקנות. בגלל שהאב גוסס ממחלה, הוא החליט לבגר את ילדיו כדי שיוכלו לשרוד לבד בעולם, והריץ אותם חמש שנים קדימה, מה שזיכה אותם בכרטיס כניסה לחבורת הגאונים.

 

לא מפתחים זהות מבולבלת עם כל השינויים בגיל?

 

"אני בן 21 שמשחק בן 15 בגיל של ילד בן 10 וכשראיתי את הפרקים לא האמנתי עד כמה אני נראה קטן. אני רואה שחקנים בגילי כמו אושרי כהן, שאני מכיר אותו מסדנאות תיאטרון שעשינו יחד, ואת רואה אילו תפקידים הוא משחק. ואני משחק ילד קטן וחנון ומה שמפחיד זה שאני עובר מצלמה כילד קטן".

 

אתה לא חושש מטייפ-קאסט של הילד הטוב והמתוק?

 

"אני לא מתכוון להילחם בטייפ-קאסט שלי. אני לא מיכל ינאי שמצטלמת עם שוט וביריות. אולי כי אני לומד, ואני בתוך זה, וזה לא מאפשר לי טכנית לעבוד הרבה. רק עכשיו התחלתי להבין שאני בנקודה כזאת שאני רוצה לברור את מה שמציעים לי. נבחנתי לתפקיד מנחה בניקלודיאון אבל אני לא רוצה להיות מנחה, אני רוצה להיות שחקן. לעשות תיאטרון ותפקידים מעניינים בטלוויזיה ובקולנוע".

 

לימודי משחק יכולים להרחיק אותך מהתחום, זה כמו שדוגמנית תתגייס לצבא.

 

"בגיל 14 כבר הלכתי לראות הפקות של בתי ספר למשחק. היה לי ברור שאני הולך ללמוד משחק. קיבלתי תפקיד ב'השמינייה' מבלי ללמוד משחק והיו לא מעט אנשים שאמרו לי, תעשה טובה ואל תלך ללמוד. בטדי הפקות (שמפיקה את "השמינייה" - נ.ר) ובערוץ הילדים אמרו לי שתמיד אפשר ללמוד, ושעכשיו אני חם. זה בלבל אותי, כי יש לי עבודה ומשכורת טובה, ויש הרבה טאלנטים שלא למדו משחק והיום הם משחקים בסרט של אסי דיין וזה בסדר. אני לא מהפלצנים שיושבים ומקטרים על דור הריאליטי, אני פשוט חושב שאהיה יותר טוב אחרי שאלמד. בימינו טאלנט זה סוג של תפקיד, סלבז שעושים הכל מהכל, שהולכים לאירועים כחלק מהמקצוע, וזה סבבה, אבל אני שחקן".

 

יש מחיר לטוטאליות הזאת?

 

"אני יודע שהקריירה שלי עכשיו בהולד וזה בסדר. אני לא יכול להגיע לרוב האירועים. עכשיו זכינו בפרס בטקס פרסי הילדים בערוץ הילדים ולא יכולתי להיות שם. זה עלה לי בהרבה שיחות קשות עם אנשי הערוץ וזה לא נעים, אבל אם לא הייתי לומד ורק מתעסק במפורסמות זה היה מסוכן מדי. הלימודים מקרקעים אותי, החשיפה מבלבלת, אני עולה לרכבת להורים שלי בצפון וכל הקרון מתמלא באנשים כי השמועה עוברת וילדים עומדים ומצלמים אותי ומבקשים חתימה. עד שהגיע מאבטח".

 

מתי היתה הפעם הראשונה שהרגשת שאתה מפורסם?

 

"ביום כיפור נשארתי פעם ראשונה בתל אביב וטיילתי ברחוב, ועשרות זוגות אופניים עצרו מולי והתחילו לשאול שאלות וזה היה מביך. כל התופעה הזאת מביכה אותי. כשאני חוזר הביתה הילדים מתאספים סביבי ורצים אחריי כשאני רוכב על האופנים שלי. אבל ממש הבנתי שאני מפורסם כשהייתי צריך להחליף את מספר הטלפון שלי. נראה לי שאיזה קרוב משפחה שלי חילק את המספר, ופתאום היו מלא טלפונים בכל שעות היום".

 

אם נפשפש בחוויות התיכון של בני "השמינייה" לא נמצא שם את מלך הכיתה או זה שהולך להיות השחקן הכי חם בתוכנית לילדים. נסו יותר בכיוון של הילד השקט, שנורא אוהב לשחק ומתבייש להתחיל עם היפה של הכיתה. ויטל, בכל אופן, נופל על המשבצת הזאת בדיוק. "הייתי ילד שמן", הוא מספר. "הדבר הראשון שאני רואה מול העיניים שלי זה סנטר. ילד מאוד לא ספורטיבי שאוכל הרבה. למדתי בבית הספר הדמוקרטי שבו אין כיתת אם עם 40 תלמידים, ובגלל זה היו לי חברים מכל הגילים, קבוצה מצומצמת של חברים שרצו לשחק. הביחד שלנו היה סביב היצירה".

 

אז היית סוג של חננה?

 

"לא גדלתי במקום שהיה את המושג הזה. לא היו שם מקובלים ולא מקובלים ומעולם לא כינו אותי חננה. הקדשתי למשחק את חיי. בגיל 12 נסעתי לתל אביב לחוג דרמה. היום אני חושב שלא הייתי נותן לילד שלי לנסוע לבד לתל אביב. אני מעריץ את הוריי על זה, אבל זה לא פשוט. גם היום אני מפחד לרדת בתחנה המרכזית של תל אביב".

 

ומה עם בנות?

 

"כלום. עד גיל 17 הייתי בטוח שאין מצב שמישהי תתעניין בי. הרגשתי חרא עם הגוף שלי, חשבתי שאני שמן, הגעלתי את עצמי והביטחון עם בנות שאף לאפס. זה השתנה כשפגשתי את האמיצה שרצתה אותי. היינו מאוהבים כמו בספרים, ודבר ראשון רזיתי. היינו שנתיים וחצי ביחד, ואחרי שנפרדנו פגשתי מישהי ומיד עברנו לגור יחד, ואז התחילו הצילומים ל'השמינייה' וברמה הטכנית היה קשה להיות ביחד. התרחקנו וזה נגמר, ומאז אין לי אף אחת".

 

אם יש לי מישהי להכיר לך, יש מצב לבליינד דייט?

 

"אף פעם לא יצאתי לבליינד דייטים. זה מפחיד אותי. אף פעם לא חיפשתי מישהי. אני רוצה שזה יקרה באופן טבעי. כבר עשרה חודשים שאין לי חברה, אבל זה לא קשור לפרסום, אני עסוק בעצמי וכנראה שאני לא פותח את הדלת. כרגע הבנות שסביבי הן מהכיתה שלי ונשבעתי שלא יהיה לי משהו איתן כי אנחנו כל הזמן ביחד. אפילו המורים ממליצים שלא, אז זה סוגר לי אופציות. בזמן האחרון אני מתחיל להרגיש חוסר בזוגיות, כי מלא דברים קורים לי כל הזמן, ובלילה אני חוזר לדירה ריקה".

 

איזו בחורה תעשה לך את זה?

 

"מצד אחד אני לא מדמיין את עצמי עם מישהי שלא מתעסקת בסוג של אמנות כי אני מרגיש שלא נדבר באותה שפה. מצד שני, זה תחום שהעובדה שאתה עובד היא לא מובנת מאליה, ואם לאחד מאיתנו תהיה עבודה ולשני לא, יש פה עניין של תחרות וזה מסוכן".

 

אם יש לך יום קשה, למי אתה מרים את הטלפון הראשון?

 

"לאמא שלי. היא עוזרת לי לסדר דברים בראש, אנחנו נורא דומים. אני גם כותב המון. מגיל 10 יש לי מחברות שמכילות את המחשבות שלי וזה הדבר הראשון שאני עושה כדי לפרוק את המחשבות. אני מטפל בעצמי. אולי זו הסיבה שלא היתה לי חברה הרבה זמן".

 

זה הראיון הראשון של ויטל סוליקו, בלי החברים מ"השמינייה", מה שמסביר את ההתרגשות הקלה שאוחזת בו במהלך הראיון. נדמה לי שאפילו שמעתי אנחת רווחה כשזה נגמר. שמה של עדי הימלבלוי עולה כשאנחנו מדברים על ניסיונות מול התקשורת. לפני כחצי שנה היא התראיינה למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", והתחרעה על כמה סלבז כמו רוני סופרסטאר, עפר שכטר, עודד מנשה ועוד.

 

נראה כאילו השתן קצת עלה לה לראש.

 

"פשוט לא יצא לה ראיון כמו שהיא רצתה. זו היתה טבילת האש שלה, ושיעור לכולנו. היא בחורה מקסימה ורוב הראיון היא דיברה על הסדרה, ודברים שהיא אמרה בקטנה שכנראה היו אוף רקורד התפרסמו בעיתון. למחרת דיברנו על זה ואני חושב שהיא עשתה בחוכמה שהיא התנצלה בפני אלה שהיא דיברה עליהם לא יפה".

 

ממה אתה מפחד בתחום הזה?

 

"יש את הפחד של לאבד את העיקר. על מה הסרט הזה בעצם, זה על פרסום? מה אני באמת רוצה? אני לא רוצה ליפול קורבן ליצר הטבעי שיש לאנשים שנמצאים על במה ושוכחים בשביל מה הם שם. אני לא רוצה ששום דבר יבוא על חשבון הביטוי העצמי, על חשבון היצירה שעושים מהנשמה. אבל זה לא יקרה לי, אני לוקח ברצינות תהומית כל דבר שאני עוסק בו, אני סומך על עצמי".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שרון בק
"אני מפרק את הרגשות שלי בבכי". ידידיה ויטל
צילום: שרון בק
ויטל עם חבריו ל"השמינייה"
לאתר ההטבות
מומלצים