החיים יותר פשוטים בלי מסיכת השקרים
בתור ילד עדין ורגיש, בשכונה לא הכי טובה ברמלה, הייתי קורבן לאלימות ולהומופוביה שלא היה לה עדיין שם. לא שמחתי כשפגשתי במסיבת גייז את הבריון שהציק לי ביסודי, אבל היה נעים לצרפת אותו וללחוש לו באוזן את השם הישן שלי
בכיתה ד' חזרתי עם פנס בעין וסימנים כחולים בכל הגוף. אמא שלי, שנבהלה לראות את הבן הקטן מגיע הביתה מדמם וחבוט, מיהרה להרגיע אותי ולשאול מה קרה.
"הילדים הרביצו לי", סיפרתי לה.
"למה?!" היא שאלה, ואני לא הסכמתי לענות. התביישתי להגיד לה שהם הרביצו לי כי אני הומו. השיעור המשמעותי היחיד
שלמדתי בכיתה ו' 2, בבית-הספר נווה יונתן ברמלה, הוא לדעת להחזיר. בתור ילד הומו וקצת סיסי, בעיר לא כל כך טובה, בשכונה לא כל כך טובה שבה שומעים יריות בכל כמה שעות, לשרוד היה שם המשחק. ומכות היו הדרך היחידה. לא לקחת ללב כשקוראים לך "הומו" (מי בכלל ידע מה זה?), ולהרביץ מכות רצח לבן זונה מהכיתה המקבילה, כשהוא נתן לך כאפה בהפסקה. אז השעו אותי מבית הספר פעם אחת, ואמרו להורים שלי שהילד היפראקטיבי ואלים. אבל מאז חייתי בשלווה עם רוב הילדים.
הכפופים חברתית מועכים אחד את השני
לוֹד, העיר בה העברתי את רוב שנות ילדותי, נמצאת במרחק של כ-20 דקות ו-20 שנה אחורה מתל-אביב. בתור מבוגר מודע לעצמו, אני מזדעזע מכך שאחד השכנים מת ממנת יתר כשהייתי בן חמש (אני זוכר את הגופה שלו מפונה מהבית, ואת המבטים המעריצים שתקעתי בפראמדיק החתיך), וששלושה חברי ילדות שלי נמצאים היום בכלא. אבל אז, הייתי מאושר. זו היתה הילדות היפה ביותר שמישהו יכול לבקש לעצמו. לא היה לי שום דבר חומרי, כמעט, ובכל זאת לא היה חסר לי שום דבר. גם בתקופות הכי קשות, היה לנו הכל, וגם כשלא היה כסף לקנות את כל האוכל שרצינו, תמיד היו לנו בגדים חדשים, וחוגי העשרה, וספרים. המון המון ספרים, שגם היו החברים הכי טובים שלי.
בגיל ההתבגרות, הייתי בטוח שאני ההומו היחיד בעולם
בשנות ההתבגרות שלי, הייתי בטוח שאני ההומו היחיד בעולם. אחר כך חשבתי שיש שניים - אני והידיד שלי, שהכרתי לגמרי במקרה, והפך להיות החבר. לאט לאט הבנתי שאולי יש עוד כמה הומואים חוץ מאיתנו. אולי אפילו מאה. כשמצעד הגאווה הראשון יצא לדרך, בלעתי אותו במבטים דרך הטלוויזיה. הייתי בן 16 בערך, גרתי ברמלה, היה לי חבר, ואף אחד חוץ ממנו לא ידע שאני הומו. אפילו לא החברה הכי טובה שלי. הייתי המום וכיביתי מהר את המקלט שאף אחד לא ישים לב מה אני רואה.
אבל המציאות השתנתה, ואני איתה. במצעד הגאווה הראשון בו השתתפתי, כבר הייתי חייל צעיר. פגשתי חבר מבית הספר היסודי, ונדהמתי לגלות שגם הוא הומו, כמוני. הלכתי עם החבר בין האנשים, החזקתי לו את היד חזק, ואחר כך בערב, בבית, אמרתי לו שאני רוצה לספר. אז סיפרתי בגדוד, ולחברים שנשארו מבית-הספר, ופתאום הייתי הרבה יותר חופשי. לא עבר הרבה זמן וסיפרתי גם לאחי ואחותי, ולהורים, ואחר כך לכל העולם. והחיים הפכו לפתע לפשוטים. בלי שקרים, בלי מסיכות. פשוט אני.
בכל פעם שאני נוסע להורים שלי, אני עובר מול בית-הספר שבו למדתי, מתבונן לפעמים בפרדסים שבהם היינו משחקים בתור ילדים, במקום שבו עמדו פעם שדות והיום נעוצים בנייני בטון מכוערים. אני תוהה לעצמי כמה ילדים גדלים בשכונה הזו שלי, ברמלה, וכמה אחרים גדלים בשכונה הקודמת, הטובה הרבה פחות, בלוד. כמה מתוכם הומואים, שיגדלו כאן בתחושה שהם לגמרי לבד בעולם. כמה מהם יתרגשו בפעם הראשונה שהם ייראו את החתיך של השכבה ערום במקלחות בבריכה, וכמה שעות הם יעבירו בחלומות מלאי תשוקה למגע, לאהבה, של גבר אחר. כמה מהם ילכו עם האמת הפנימית שלהם, וכמה מתוכם יתכחשו לה, ויחליטו לוותר.
ובכל זאת, בחיים יש צדק פיוטי
לפנייה לכתב/ת 
