טוב שכן קרוב: דו קיום בכפר בדואי בגליל

הדרך היחידה והתלולה לכפר הציורי חילף-טבאש מתפתלת על צלע ההר וחושפת נוף עוצר נשימה. בכניסה לכפר קופצים ילדים על המכוניות המעטות שעוברות ועוזרים לנהגים בהתמצאות במבוכים הסבוכים של היישוב. עדר עזים מקומיות חוצה בזמנו החופשי את הכביש הצר, כשמסביב פורץ הירוק מכל עבר, מתערבב עם לובן השקדיות ומציף את העיניים שרגילות לבטון המנוכר של העיר הגדולה. עשר דקות מטבעון ויקנעם, וריח חזק של חוץ לארץ עם ניחוחות אקזוטיים מרחף באוויר.

בראש הגבעה, בלב הכפר הבדואי, עומדים בתיהן של משפחות בירנבוים וגוריון - שתי המשפחות היהודיות היחידות בישראל שגרות ביישוב בדואי. לכל משפחה דונם וחצי. בשטח הפתוח עצי פרי, גן ירק פורח ושתי אורוות. מחלונות הבתים נשקף הכרמל שנושק לכחול של הים. האוויר מתוק צלול.

הראיון עם שתי המשפחות נערך באוהל האירוח היפהפה שבנו הגברים. באוהל, שזכה לשם המקומי "חמדולילה", נערכים אירועים לקבוצות ובודדים, הכוללים ארוחות גורמה המתבשלות לאיטן בסירי פויקה. מרבץ המזרונים והפופים הגדול הזמין השתטחות נינוחה, ובמרכז ריקדו לשונות האש בתוך תנור עצים גדול. בחוץ שרקה הרוח, בפנים היה חמים ונעים, וריח מעדני הבשר בהם מתמחים יזהר ואסף גרם לבלוטות הרוק לעבוד חזק במיוחד.

אחרי כמה כוסות קפה שחור חזק מתברר שלא מדובר בגימיק או בשיגעון זמני. הבירנבוימים, אסף ושרון, גרים בכפר כבר 11 שנים. שלושת ילדיהם הקטנים, טל (8), יסמין (6) והתינוק אמיר נולדו בחילף-טבאש ובעצם העבירו שם את כל חייהם. הגוריונים, האב יזהר והאם אירית, הצטרפו עם ילדיהם תם (17) וים (14) לפני כתשע שנים.

"אנשים סביבנו חשבו שירדנו מהפסים", מספר יזהר. "עם סבא שלי, שחשב שיהודים לא יכולים לחיות יחד עם ערבים, היו לי ויכוחים עד יום מותו, וגם הוריה של אירית, שחיים בתל אביב, נחרדו בהתחלה. אבל ברגע שהם הגיעו הנה, פגשו את השכנים, ראו את הנוף ולמדו את הסביבה, הם הבינו שאין כל סיבה לפחד".

"ההורים שלנו", צוחקת שרון, "הם קיבוצניקים שדווקא שמחו נורא שלא עשינו משהו יותר דרסטי. אנחנו הגענו לכאן בלי ילדים, וחשבנו שמקסימום מדובר בהרפתקאה שאם לא תעלה יפה נלך למקום אחר. הקצבנו לעצמנו חמש שנים והן התארכו ל-11. בינתיים אין לנו שום תוכניות לעזוב".

"לא מתכוונים לעזוב". הגוריונים, הבירנבוימים ושכנה (צילום: אלעד גרשגורן)

בלי ועדות קבלה

הכל התחיל לפני 14 שנים. "שרון למדה אז בהרדוף", מספר בעלה, אסף (42) בן קיבוץ חפציבה, "ואנחנו חיפשנו גבעה בגליל עליה אפשר לבנות בית". המצפים השונים בהם ביקרו לא היו לטעמם, וכשהציע להם מוכתר הכפר חילף-טבאש, שהוא אביו של חברו הטוב של אסף, את השטח על הגבעה הגבוהה, קפצו השניים על המציאה.

"רגע לפני ששילמתי הלכתי לשאול בעצת זקני העמק", נזכר אסף. "אמרתי להם שאני עומד לקנות שטח בכפר בדואי בגליל. הם אמרו לי: כפר ערבי? בשום פנים ואופן! אבל כששמעו שמדובר בחילף-טבאש, הם ישר שינו את דעתם, ואמרו תקנה".

לתושבי חילף-טבאש, מאה בתי אב הקשורים בחמולה אחת, קשרים עמוקים וארוכים עם יהודי העמק שמגיעים אחורה עד לימי המנדט הבריטי. עד היום שומרים אנשי הכפר על קשרים חמים מאוד עם משפחות שומרי העמק בכלל, ועם משפחת זייד בפרט.

"נורא אהבנו את העובדה שיכולנו להרשות לעצמנו לקנות אדמה במקום כל-כך יפה מבלי שאיש מתערב בתהליך הבנייה", אומרת שרון, המפעילה משפחתון בקרית טבעון הסמוכה, והיום בחופשת לידה עם אמיר בן ששת החודשים. "שלא כמו במצפים, בהם מחייבים אותך לבנות על-פי דגם מסוים ובקצב מוכתב מלמעלה, הרי שכאן יכולנו לעשות הכל בקצב האיטי שלנו. בנינו בהתחלה צריף וכשהיה קצת יותר כסף עברנו לבית שגדל עם המשפחה".

שלושת ילדי המשפחה כבר נולדו בכפר. "כשיסמין הבלונדינית מסתובבת ברחובות אנשים מביטים בה לא כי היא מהווה אטרקציה מיוחדת", אומרת שרון. "אלא כי היא יפה. הכפר התרגל מזמן לנוכחותנו".

חייה ותן לחיות

בשנת 1997, ללא היכרות קודמת או תיאום מראש, הצטרפה למשפחת בירנבוים משפחה יהודית נוספת - משפחת גוריון. יזהר הצייר, בעל גלריה לאמנות שימושית בקרית טבעון, ואשתו המורה אירית. "נדדנו כמה שנים בין בתים בעמק", מספר יזהר. "אפילו במושב שדה יעקב הדתי שכרנו בית, וכל הזמן חיפשנו אפשרות לבנות בית במקום שיש בו שקט ומרחבים ואין בו לחץ וועדות קבלה. יום אחד סיפר לי המוסכניק שלי על אדמה למכירה בכפר. הגענו לכאן והתקבלנו בחביבות ובסבר פנים יפות. מיד קנינו את השטח".

"חשוב להגיד שאנחנו אמנם מקיימים חיים של דו קיום, אבל לא בשביל זה באנו", אומר אסף. "אנחנו לא מטיפים ולא רוצים לחנך אף אחד. טוב לנו כאן כי אנחנו אוהבים את השקט והמרחב, את העובדה שאין פה חוקי עזר עירוניים אלא חוקים של הבנה וכבוד, ואת השכנים הנפלאים שדואגים לנו מחד, אבל מקיימים את האמרה חייה ותן לחיות, מאידך".

- במה באה לביטוי השכנות הטובה?

יזהר: "בעזרה יומיומית הדדית בדברים הקטנים. הם, למשל, עוזרים לנו לטפל במכוניות שלא מתניעות ואנחנו כבר עזרנו להם בהעברת שקי זיתים לבית הבד. באמת אכפת להם מאיתנו, הם דואגים לשלומנו הרבה יותר מכל שכן בעיר. כשאנחנו נוסעים מכאן לסוף שבוע הם אלה ששומרים לנו על הבית, שלא לדבר על הכנסת האורחים ורוחב הלב".

שרון: "אם הם לא רואים את האוטו של אסף כמה ימים הם באים לשאול אותי אם הכל בסדר. מי היה טורח לעשות את זה בעיר?"

- מה בנוגע לתחושת הביטחון האישי בתקופה בה חמאס שולט בשטחים, וגם בגליל העניינים קצת מתוחים מאז אירועי אוקטובר 2000?

יזהר: "במהלך המהומות ב-2000 אירית הייתה קצת מבוהלת. עוד לפני שהספקנו להגיד משהו הגיעו אנשי הכפר והבטיחו לנו שפה לא יקרה כלום, ואכן לא קרה. הכפר הזה ידידותי מאוד, בניו הולכים לצבא ותחושת הביטחון האישי גדולה מאוד".

תם התיכוניסט מתקשה להבין מדוע הביטחון האישי שלו הוא בכלל נושא לשאלות. כאחד שהגיע לכפר בגיל שבע והתחבר מיד עם ילדי הכפר, דרך מגרש הכדורגל המקומי, הוא לא מכיר בית אחר. "נדמה לנו שאנחנו באים מתרבויות שונות אבל מעשית זה לא ממש ככה", הוא אומר. "הילדים פה חברים שלי, הם מדברים עברית מצוינת ואנחנו יכולים לדבר על כל נושא שבעולם, כולל קצת על בנות. אבל הכי אני אוהב שאפשר להרעיש פה בלי לריב עם השכנים. אני סקסופוניסט ומנגן גם על גיטרות וקלידים, יש לי בבית אולפן הקלטות שלם, וכשחברים מגיעים לנגן אפשר לעשות את זה כל היום וכל הלילה, מבלי שאף שכן יקרא למשטרה. חברים שלי מאוד מקנאים בי על האפשרות הזו".

אל השיחה מצטרפת האחות ים. גם היא אוהבת את החיים בכפר ולא הייתה רוצה לגור בתל אביב או בישובים היהודיים הסמוכים. "יש שם יותר מדי רעש", היא מסבירה. אבל לעומת תם, היא מספרת, שנתקלה בלא מעט תגובות מסתייגות בנוגע למקום מגוריה הייחודי. "כשילדים בבית הספר שמעו שאני גרה פה הם חשבו שיש לי אבא ערבי", היא מספרת. "נתקלתי בדעות קדומות ולפעמים גם בפחד, אבל מה שמונע היום מחברות שלי להגיע הנה, זה לא החשש מהמקום אלא דווקא המרחק. אנחנו פשוט רחוקים מכולם ולפעמים אין להם כוח לנסיעה".

"אוי ההסעות", מקוננת האם אירית. "זו המכה הקשה של המקום הזה. במקומות אחרים הורים מתארגנים להסעות משותפות אבל אנחנו לבד פה, ולכל מקום צריך להסיע את הילדים".

עסקת חבילה משתלמת

המשפחות אמנם חיות בכפר, שרות עם המואזין, משתתפות בחתונות המקומיות, קונות מהמכולות-הניידות המגיעות לכל בית, ושותות קפה של לפנות ערב עם השכנים, אבל בכל מה שקשור לחינוך, תרבות, או רפואה הם עדיין נבדלים משאר תושבי הכפר ומעדיפים לקבל את שירותיהם מהיישובים היהודיים הסמוכים.

"כשטל הגיע לגיל הגן חשבתי שכדאי שילך יום בשבוע לגן המקומי, יכיר את הילדים וילמד את השפה", מספר אסף. "אבל שרון חשבה אחרת". "הגעתי לביקור בגן וגיליתי 40 ילדים עם גננת וסייעת", מוסיפה שרון. "המציאות שלנו ברורה והילדים לא צריכים לסבול ממנה או להתבלבל. אנחנו יהודים, שחיים במקום יפה לצד שכנים בדואים ואין שום בעיה. הילדים הולכים לגנים ולבתי ספר יהודיים ולמרפאה יהודית, ועדיין משחקים עם ילדי השכנים וחיים בצוותא. בשנה האחרונה נפתח בכפר לידנו גן יהודי-ערבי עם גנן יהודי וגננת ערבייה. כשאמיר יגיע לגיל גן, הוא ילך, אינשאללה, לגן הזה".

 "אנחנו לא משחקים אותה ים תיכוניים", אומר יזהר בחיוך. "נעים לנו במקום, נהדר לנו עם האנשים. במקביל, מרגיזה אותנו הגזענות והעובדה שכפרים ערביים לא נהנים מתשתיות כמו כבישים שכל יישוב יהודי נידח נהנה מהם, אבל גם זה חלק מהדיל. טוב לנו, וכל זמן שטוב לנו - אנחנו כאן".

• לתיאום ביקור באוהל האירוח "חמדולילה" התקשרו 052-6941141 או 052-8797066. לאתר לחצו כאן