מאחורי הסורגים
הפקת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין "לא על זמירים" אומצה באהבה רבה בתיאטרון ב"ש. המחזה האבוד של טנסי וויליאמס מציע אתגר מרתק ללהקת שחקנים צעירים ומוכשרים. קבלו הצצה
צילום: שי רוזנצוויג
לא בכל יום מתגלה מחזה אבוד של יוצר אלמותי כמו טנסי וויליאמס. כשזה קורה, כך נדמה, מתעוררים אלוהי התיאטרון ומזכירים לנו את נצחיותה של האמנות. 60 שנה חלפו מאז כתב וויליאמס את "לא על זמירים" כתרגיל אוניברסיטאי בכתיבה דוקומנטריסטית ועד שהוצג לראשונה על הבמה. המחזה, המבוסס על ידיעה עיתונאית שפורסמה בשנות ה-30, עוסק במרד אסירים בבית סוהר בפנסילבניה שדוכא באמצעים אכזריים שכללו בישול מנהיגיו בחדר הדוודים של הכלא. שם המחזה, פרפראזה על שירו של ג'ון קיטס "שיר הלל לזמיר", מבקש לומר שעל היצירה האמנותית להתמקד בתיאורי הסבל האנושי ולא להסתפק בשירי הלל לטבע.
כבר במחזה זה, הרביעי שכתב, ניתן היה לזהות את טביעת האצבע הייחודית לוויליאמס המשלבת בין ריאליזם לפנטסטיות ופואטיקה. המחזה, שנמצא בארכיון מעלה אבק בטקסס על ידי השחקנית ונסה רדגרייב, הועלה לראשונה על במת הנשיונל תיאטר בלונדון ב-1998. עבור חובבי יצירתו של וויליאמס, שאחראי על מחזות בלתי נשכחים כמו "ביבר הזכוכית", "חשמלית ושמה תשוקה", "חתולה על גג פח לוהט", "השושנה המקועקעת", "קמינו ריאל" ו"ציפור הנעורים המתוקה", היה זה יום חג. בימים אלה מועלה המחזה בתיאטרון באר-שבע, שאימץ ושיפץ את ההפקה שעלתה בבכורה ישראלית בבית-הספר למשחק של יורם לוינשטיין.
"טנסי וויליאמס הוא אחד המחזאים הגדולים של המאה ה-20 ולהעלות אותו זו שליחות תרבותית", אומר רועי הורוביץ, במאי ההפקה ודרמטורג תיאטרון באר-שבע. הורוביץ, שביים את המחזה במסגרת בית-הספר למשחק של יורם לוינשטיין והציע לאמץ אותה במסגרת התיאטרון הרפרטוארי, רואה שליחות בחשיפת המחזה בפני הקהל ובפני השחקנים הצעירים.
זו לא הפעם הראשונה וככל הנראה גם לא האחרונה שתיאטרון באר-שבע מאמץ הפקות צעירות. קדמו לה "המדריך לחיים הטובים" בבימויה של יעלי רונן שעלה בבית-הספר למשחק של מכללת סמינר הקיבוצים ו"איזבלה" גם כן בבימויה של רונן. "התיאטרון הרפרטוארי הישראלי די סגור והקליקות שלו מסתובבות באותם המעגלים. יש סבב של כיסאות מוזיקליים הן מבחינת במאים והן מבחינת שחקנים ורק לעתים נדירות נפתחות הדלתות. חלק מהאג'נדה של מנהל התיאטרון, נתן דטנר, היא לתת במה לדור הצעיר ולחפש את הדבר הבא. תיאטרון פריפריאלי יכול במידה רבה להרשות לעצמו להיות חממה", אומר הורוביץ.
אחת התגליות הבולטות בהפקה הנוכחית, שבנויה בעיקרה על קאסט של שחקנים צעירים מתוזמר היטב, הוא ליאור משה המגלם את מנהיג האסירים. משה, 28, נחת בעולם התיאטרון לחלוטין במקרה. עיניים חודרות, נוכחות כריזמטית ומוטיבציה אינסופית להגשים את החלום. הוא נולד ב-1978 בטבריה, נטש את הלימודים כשהיה בן 15 והיה להגדרתו "מיושבי הברזלים" בעיר. את התיאטרון הוא גילה בקידום נוער, מסגרת מיוחדת לנפלטים ממערכת החינוך הפורמלית. "תמיד אהבתי משחק אבל לא היה לי אומץ להגיע לבמה. בקידום נוער היה חוג לדרמה שניהל ששי סמוחה, ובשבילי, ילד מטבריה, רק להיות חלק מהדבר הזה היה להגשים חלום", הוא אומר.
משה למד בחוג לתיאטרון במשך שלוש שנים פעם בשבוע עד לגיוס. את השירות הצבאי הוא העביר כנהג בתותחנים וכשהשתחרר עבד גם באזרחות כנהג משאית. "לא הלכתי להיבחן ללהקה צבאית כי נורא פחדתי מזה", הוא מסביר. "אני מגיע מטבריה ולא חשבתי שיש לי סיכוי. אולי המעטתי בערכי אבל באמת לא חשבתי שמישהו יסתכל עליי. רציתי להיות נהג משאית וזה מה שעשיתי אבל המשחק שרף לי בפנים".
את הכסף שהרוויח באזרחות הוציא על נסיעה לניו-יורק ורק אחרי שנה כשחזר לישראל ארז את עצמו, עבר לתל-אביב ונרשם לבית-הספר למשחק של יורם לוינשטיין. "הייתי צריך לנסוע עד לניו-יורק בשביל להבין שאני יכול להגיע לתל-אביב. ללכת לאודישנים לבית-הספר למשחק היה בשבילי כמו להגיע להוליווד. אולי זה קשור לחברה שבה הייתי, למקום שממנו באתי שהוא קטן, רחוק וסגור", הוא אומר. בבית-הספר הסתמן משה די מהר כשחקן בולט שלוהק לתפקידים משמעותיים. "עזבתי את הלימודים בגיל 15 כי לא יכולתי לשבת על התחת ויצאתי טמבל, אבל בבית-הספר למשחק הרגשתי רעב וקמתי בכל בוקר עם חשק אדיר, אני לא יכול להסביר את זה", הוא אומר, "זה הרגיש כמו להגשים חלום. בבית-הספר בבאר-שבע הייתי נורא מופנם וביישן ואת כל תקופת הנעורים שלי פספסתי כי הייתי סגור. אולי שם נולד הדחף לבטא את עצמי".
היום, עם תפקיד ראשי במחזה שמוצג בתיאטרון הרפרטוארי, משה מרגיש כמו בסרט אבל נשאר מפוכח: "אני מודה לאלוהים בכל בוקר שאני קם על ההזדמנות. זה לא מובן מאליו ואני יודע שזו מתנה, אבל ברור לי שתיאטרון הוא פיקציה וששחקן הוא שחקן כשיש לו במה. זה מקצוע לא בטוח, לא יציב וקשה מאוד לשרוד בו. אני מתכוון להילחם עליו כי אני אוהב את מה שאני עושה".
משה מקווה שהתיאטרון הישראלי יאפשר לו מרחב מגוון של תפקידים ולא יתייג אותו מראש. "במאים מתייחסים לאיך שאתה נראה ולמה שאתה משדר ולפעמים זה מציק כי מכניסים אותך לתבנית", הוא אומר, "אני תמיד אעדיף להתנסות בדברים שונים. כל אחד יכול לשחק, אני רוצה אתגרים. עד היום אני חושב פעמיים איך לענות כששואלים מאיפה אני. אני באמת מקווה שכשאגיע לאן שאני רוצה, כל התוויות יעופו".
לא על זמירים - יום ה', 20 באפריל, שעה 20:30, תיאטרון באר-שבע
