תסתכלו עליו, תראו אותנו

מה ש"אייבי נתן – עם שקיעת החמה", סרטו התיעודי של איתן חריס ששודר אמש בערוץ 8 של הכבלים, מבקש בעצם לעשות, הוא להציב את גיבורו המשותק והמלעלע כאלגוריה לשקיעתה של מדינת ישראל בכללה. ואת זאת עושה הסרט בהצלחה לגמרי בלתי מבוטלת. הדימוי הרומנטי של נתן בשנות ה-60 ההן – הרפתקן, פילנתרופ ורודף שלום, כל-כולו מכריז "תסתכלו עלי" – הוא בדיוק האופן שבו ישראל רוצה לזכור את עצמה אז. וגם אם נתפס לא פעם כ"עוף מוזר", כמו אומר הסרט על אודותיו (למשל, צעדת השלום לירושלים שארגן ב-66'), הרי היה זה הוא ששמר על הדימוי הנכון של "ישראליות", גם אם מעולם לא היה באמת מכאן.

שכן דווקא המהגר מבומביי, הודו – והסרט חושף פרטים מילדותו שם, כולל העובדה הלא מפורסמת על יחסיו הקשים עם אחיו ואמו, אותה גירש פעם אחת בצעקות מהמסעדה התל אביבית שבבעלותו – הציב בפני החברה הישראלית הבורגנית את הדימוי האידיאליסטי שכה היתה זקוקה לו. הסרט יותר מאשר רומז – למעשה, הדברים נאמרים בו מפורשות על ידי נתן עצמו – שמצבו הנוכחי של פעיל השלום (נכה, בודד, שותק ובעיקר דומע) הוא מה שבעצם די מגיע לו, ובאופן זה הופך סיפורו של נתן מדיוקן לאומי למלודרמה משפחתית-אישית בעלת סממנים טרגיים. וגם זה הישג של הסרט, שאין כלל לזלזל בו.

כך, הסרט רוויי קטעי ארכיון המתארים את נתן ברגעים היסטוריים (ולעתים נדמה היה, שכל רגע פומבי של נתן היה גם בעל משמעות היסטורית): אייבי רץ לכנסת בראש מפלגת נס (שלא עברה את אחוז החסימה); טיסת השלום למצרים בפברואר 66', השמועות לפיהן מטוסו התרסק, והכותרות שהכריזו אחר כך כי "אייבי חי", וקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה; הצעדה ההיא לירושלים (שגם שוחזרה בסרטו של אורי זוהר מ-68', "כל ממזר מלך", שם גילם עודד קוטלר את בן דמותו של נתן); ראשיתם של שידורי קול השלום ב-73', ועשרים שנים מאוחר יותר, הטבעתה של ספינת השלום, כאשר נדמה היה שכל האזור הולך למציאות אחרת – כן, לאייבי היתה הנטייה הזו למלודרמטיות.

ההיבט המעניין שטמון בסרטו של חריס הוא ההסבר המוצע בו למהלכי הפילנתרופיה של נתן. הכל, מסתבר, הוא תוצאה של אשמה ונטילת אחריות מצד האיש, שב-48' הפציץ מהאוויר כפרים פלסטיניים, ומאז התקשה לסלוח לעצמו. בעיקר בעקבות התוודעות לתושבת הכפר תרשיחא שאת ביתה הוא אז החריב. הרגע המרגש שבו מגיעה האישה הזו לבקר את נתן הסובל בביתו, כמו מספק לסרט את תמונת הגאולה, שסיפורו של האיש שהפך לאגדה כל כך כמהַ אליה.

רומנטיקן, ילדותי, אץ אחר הכרה ופרסום, ואיש יקר עד מאוד – אייבי נתן, על פי הסרט, הוא כל אלה ויותר. רגעיו הבעייתיים ביותר של "עם שקיעת החמה" – הכותרת היא המשפט המפורסם שנהג להשמיע מעל גלי האתר, אך גם כוללת רובד סמלי שמתייחס למצבו הנוכחי של נתן – הם אלה שנעים על הגבול שבין מציצנות לא נעימה באיש דווה לבין הנוסטלגיה לחברה וערכים ישראליים שהיו ואינם, ואשר הם מיוצגים כל כך בדמותו.