קרקס ווייצק

קבוצת מלינקי הרוסית-ישראלית הפכה בשנים האחרונות לאחת מקבוצות הפרינג' הבולטות בארץ, עם הפקות כמו "הקונטרבס", "הזקנה ועושה הניסים" ו"הזר". ההפקה החדשה שלהם, העולה בתיאטרון תמונע, היא גרסה מגרה אך בעייתית למחזה הקלאסי של גאורג ביכנר, "ווייצק".

המחזה, שנכתב בראשית המאה ה-19, הוא משל קיומי אפל על טבע האדם, בתוספת סיפור אהבה טראגי המסתיים ברצח. את תפיסת הבמאי איגור ברזין ניתן לגלות כבר בתמונת הפתיחה, המציגה שני ליצנים שחורי-אף הסוטרים זה לזה שוב ושוב, צוחקים ובוכים לסירוגין. כך רואה ברזין את הסיפור של ווייצק –קרקס גרוטסקי סאדו-מזוכיסטי בעולם של מדכאים ומדוכאים.

האלמנט הבולט ביותר בהצגה הוא התפאורה המרשימה של יורי קבישצ'ר, היוצרת קופסת פלאים שנפתחת ונסגרת וגם מסתובבת על צירה כדי לגלות לנו את כל מקומות ההתרחשות. גם המוזיקה החיה, שמבוצעת בכשרון רב על-ידי אלכסי סובה, המנגן כתזמורת של איש אחד, מוסיפה לאווירה המלנכולית-תיאטרלית היפה.

אבל מבחינת המשחק, התוצאה פחות מוצלחת. דימה רוס, המשחק את ווייצק, הוא שחקן קומי קטן וחביב, בעל פני ליצן תמימות, אבל משחקו נותר חד-מימדי והיגויו מלאכותי מדי.

דינה לוין, בתור אהובתו מריה, מנסה לשחק את הדמות לא כקדושה ולא כפרוצה, אבל אין בה הכוח היצרי שאמור להניע את העלילה הטראגית.

דווקא בתפקידי המשנה ישנם כמה ביצועים גרוטסקיים חזקים של אליאן וולג'י (הרופא), ויטאלי ווסקובויניקוב (הסמל), ובעיקר ואדים חליף, בתור הקצין השחצן, שמפתה את מריה.

לסיכום, זו הפקה שיש בה הרבה רגעים יפים לצד רגעים פחות משכנעים ואפילו בוסריים. על אף כל המעלות בדרך ההצגה מותירה תחושה של כמעט.