שתף קטע נבחר

לא משהו ולא טוב

"בקרוב יקרה לך משהו טוב" הוא סרט ששום דבר כמעט לא עובד בו. שמוליק דובדבני לא מבין למה מעלים אותו לאקרנים

קשה להסביר על מה הוא, בעצם, “בקרוב יקרה לך משהו טוב", האחרון בשורת הכישלונות שפקדו את הקולנוע הישראלי בשנה החולפת, מהטעם הפשוט שספק אם גם ליוצריו יש איזשהו מושג. זה מתחיל עם התסריט של עוזי וייל, שנחשב במקומותינו לסופר מוערך, וממשיך עם הכל בעצם. בכלל, דומה שמאז "מושלם" (1985), בכיכובם של ג'ון טרוולטה וג'יימי לי קרטיס, לא הוצג כאן סרט שכותרתו מזמינה התגרויות מצד הביקורת. ומה שחמור עוד יותר – הסרט נראה כאילו עבר סדרה של ניסיונות החייאה על שולחן חדר העריכה, ובמקום להכריז על מותו הוחלט לשגרו בכל זאת אל בתי הקולנוע שלנו. ובכן, מדובר בזומבי.

 

מי שקראו את התסריט וחתמו על אישורו להפקה התרשמו ודאי מהסיפור הבא: נער בן 14 (אדם הירש) נוטש את אביו המושבניק ויוצא לחפש אחר אחותו הדיילת (טינקרבל) שעקרה, כמסתבר, לחיפה. בשכנות לה מתגורר קשיש תימהוני (אסי דיין) המכריז כי הוא הקומוניסט האחרון שנותר בישראל, מגדל מריחואנה, אוגר בביתו המיועד להריסה כמות תחמושת שתשמש אותו במלחמת יום הדין כנגד הקפיטליסטים, ואשר עמו מתיידד אותו נער. חוץ מזה, עולה המתח המיני שבין המתבגר לאחותו המצודדת, וגם צץ רודן צבאי אחד הפוקד את גיבורנו בפנטזיותיו.

 

דמותו המיותרת של זה היא אך דוגמא לאופן השרירותי שבו מבצע את מלאכתו הכותב וייל, השוכח שתסריט אינו אוסף מקרי של מונולוגים מגניבים נוסח אלה שגובבו בשער האחורי המיתולוגי של עיתון "העיר" בשעותיו היפות. אולי היא קיימת בנובלה שעליה מבוסס הסרט – כאן יושב ומקליד אחד שלא קרא – ואולי שם יש לה גם הצדקה. פה, על כל פנים, היא נדמית כתוספת תמוהה, שלא זו בלבד שאינה משתלבת בכיוון העלילתי אליו מתקדם הסרט, אלא גם מעניקה לו צביון סוריאליסטי שנעדר ממנו לחלוטין בהמשך.

 

אופן עיצובה של דמות הקומוניסט האחרון, שעל גילומה זכה דיין בפרס אופיר לשחקן המשנה המצטיין, אף הוא לקוי מאוד.

בלתי אפשרי להזדהות עם האיש הזה, בעיקר משום שהוא מוצג כסהרורי ומטורף, ומשום שקשה להבין מה המאבק שהוא מנהל – מול קבלן אלים המבקש להקים על הריסות ביתו מגדל מגורים מהודר – אמור לייצג בדיוק. הסתמיות של התסריט מתנגשת כאן חזיתית עם מלאכת הבימוי של אייל שיראי (שהיה שותף לפני כעשור לבימוי "ציפורים בניוטרל" הסימפטי). שיראי, כך נדמה, התקשה להחליט אם סרטו הוא סיפור התבגרות אדיפאלי כואב – הבן הנדרש להרוג את האב הסימבולי – או אולי קומדיה שחורה בעלת כוונות אפרים קישוניות שעניינה המיליטריזם הבוטה והאלימות שבחברה הישראלית.

 

התוצאה היא סרט שכמעט דבר – למעט הופעתו המשכנעת של אדם הירש – לא עובד בו. זה סרטם של תסריטאי שאין לו כל מושג בעיצוב דמויות ובמאי שלא יודע לאן סרטו אמור בכלל ללכת. נניח לרגע לעובדה שמישהו העניק חותמת הכשר לתסריט הזה ושלח אותו להפקה (אם כך אכן נראה התסריט מלכתחילה). הרגע היותר עגום היה ההחלטה לשלוח את המוצר המוגמר לבתי הקולנוע במקום לשדר אותו ישירות בטלוויזיה (גורל דומה ראוי שהיה פוקד גם את "למראית עין" לפניו). זה בטוח היה חוסך מבוכה מיותרת לכל הנוגעים בדבר.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים