ניצולי השואה מבולגריה: ארוכה הדרך לשילומים

ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, אבל אלו שעדיין בין החיים נאלצים להתמודד פעם אחר פעם עם מכשולים ביורוקרטיים כדי להמשיך ולהתקיים בכבוד. מקרה מתסכל במיוחד הוא זה של הניצולים יוצאי בולגריה, שהתבשרו בסתיו האחרון כי יזכו לקבל את כספי השילומים, אך כעת נוכחים לדעת שאת הכסף לא יראו מהר כל-כך. ערימת מסמכים, חוות דעת פסיכיאטרית ואישור על נכות נפשית של 25 אחוז - אלו רק חלק מהמכשולים שמפרידים בינם לבין הפיצויים, ועוד לא דיברנו על שעון הזמן שהולך ואוזל אצל מרבית הניצולים, שעברו את גיל 80.

באוקטובר 2005 קבע בית המשפט העליון כי ניצולי השואה יוצאי בולגריה יוכלו לקבל ממשרד האוצר את כספי השילומים במסגרת "חוק נכי-רדיפות הנאצים". מרגע חקיקת החוק ב-1957 ועד היום לא זכו ניצולים אלו לקבל את הפיצויים שהועברו מממשלת גרמניה, בטענה כי אמנם גורשו מהערים בהן גרו בבולגריה, אך לא נשלחו למחנות ריכוז. החלטת בית המשפט תיקנה אמנם את העוול ההיסטורי הזה, אבל השבוע קיבלו הניצולים מכתב בו נאמר להם כי עליהם להציג בפני הפסיכיאטר של משרד האוצר את תיקם הרפואי - הכולל את כל המסמכים מרגע עלייתם לארץ - אם ברצונם לקבל את הכסף (1,050 שקלים בחודש). בנוסף הוסבר לכל אחד מהם כי במסגרת תביעת הפיצויים יהיה עליו להוכיח שאכן נרדף על ידי הנאצים ושכתוצאה מכך נותר בעל נכות נפשית של 25 אחוזים לפחות.

במלחמת העולם השניה, לאחר שגרמניה כרתה ברית עם בולגריה, הוחלט לשלוח את היהודים שהתגוררו בערים הגדולות, לערי ספר וכפרים מרוחקים כשלב ראשון. חייהם של היהודים בעיירות הספר ובכפרים היו קשים. הם סבלו ממחסור במוצרי יסוד, אולצו לענוד טלאי צהוב ובמסגרת העוצר שנכפה עליהם הותר להם לצאת ולהצטייד במזון רק במשך שעתיים במהלך היום. בשלב השני תכננו הנאצים להעבירם דרך נהר הדנובה למחנות ההשמדה בפולין, אולם תכנית זו למרבה המזל לא יצאה אל הפועל מאחר ובספטמבר 1944 נכנס הצבא האדום לבולגריה ועצר את מכונת המלחמה הגרמנית.

המשימה: איסוף מסמכים מ-60 השנים האחרונות

כיום חיים בישראל קרוב ל-7,000 יהודים שעלו מבולגריה לאחר המלחמה, אשר מעולם לא זכו לקבל את כספי השילומים. כעת הם זועמים על הקשיים שמערימה בפניהם המדינה, גם לאחר החלטת בית המשפט העליון.

אחד מאותם ניצולים הוא אלי יקימוב, שגורש מהעיר ורנה במהלך מלחמת העולם השניה. השבוע, עם קבלת המכתב ממשרד האוצר, הוא הגיע למסקנה עגומה: "כנראה שהמדינה מחכה שהאנשים ימותו. כולם כבר מאוד מבוגרים ואני עצמי כבר בן שמונים. כמה זמן יש לי עוד לחיות? זה מאוד מתסכל ומכעיס, במיוחד אחרי שבית המשפט קבע שמגיע לנו לקבל פיצויים. אין לי איך להסביר את זה. היום אני מחפש דרך להוכיח שאכן גרתי אז בוורנה וגורשתי. אני צריך גם למצוא את כל המסמכים הרפואיים שלי משישים השנים האחרונות וזה מאוד קשה".

מה שמכעיס עוד יותר את הניצולים וקרוביהם היא העובדה שדווקא עכשיו, לראשונה זה 11 שנים, הוחלט במשרד האוצר להשיב לפעילות את הוועדות הרפואיות הקובעות מי רשאי לקבל פיצויים. מאז הפסקת פעילות הוועדות ב-1995, כל שנדרש לשם קבלת הפיצויים היה הליך מזורז שכלל חתימה על טופס וחוות דעת רפואית של פסיכיאטר המעידה שאכן התובע סובל מטראומה נפשית. ההליך המקוצר נקבע בעיקר על מנת למנוע את 'הסחבת' של הוועדות הרפואיות ולחסוך לניצולים התובעים פיצויים טרטור ומאמץ.

לאחרונה, בעקבות פסק הדין שקבע כי גם לאוכלוסיית הניצולים מבולגריה מגיעים פיצויים, ביטל משרד האוצר את אותו הליך מזורז והוועדות הרפואיות הוקמו מחדש. לעורך הדין שלמה בן-פורת, המייצג כאלפיים ניצולים מיהדות בולגריה, זה לא מריח טוב: "לא ברור למה כבר שנים אין ועדות רפואיות ופתאום, עם הפסיקה, משרד האוצר מחליט להחזיר את הוועדות. זה חשוד מדי".

"עד שימציאו את כל המסמכים, ימותו"

על פי ההנחיות החדשות, לאחר שהתובע יציג את התיק הרפואי המלא, יבחן פסיכיאטר מטעם משרד האוצר את המסמכים וייתן חוות דעת משלו בנוגע לשאלה האם הטראומה הנפשית של אותו ניצול אכן נגרמה כתוצאה מהגירוש שחווה לפני למעלה משישים שנה. על פי חוות דעת זו אמורה הוועדה המוסמכת להחליט האם לקבל את טענות התובע או לדחותן.

"מה שהמשרד בעצם מבקש", מסביר בן-פורת, "זה שהניצולים ימציאו תחילה את התיק הרפואי ורק אחר כך תכריע הוועדה לגבי הקשר הסיבתי ותקבע את גובה אחוזי הנכות כתוצאה מהרדיפות. אם לא יימצא כל קשר סיבתי, התובע כלל לא יוזמן לוועדה ותביעתו תדחה. זהו עוד צעד במסכת העינויים של משרד האוצר כלפי האנשים האלה. הרי עד שהם ימציאו את כל המסמכים הם כבר ימותו. הלקוח הכי צעיר שלי הוא בן שבעים".

"אצל רבים מהלקוחות שלי אין כלל בתיק האישי תלונות על מצוקה נפשית או אזכור של טיפולים נפשיים" מוסיף בן-פורת. "בדרך כלל האנשים האלה הסתירו את הטראומה והדחיקו אותה בגלל שהם ניסו לשקם את חייהם כאן בישראל, הם ניסו לפתוח דף חדש והתביישו לספר שהם סובלים. כך, אם הם יביאו את התיק הרפואי, לא בטוח שיהיה שם איזכור כלשהו למצוקה נפשית.

"לקוחות רבים שלי כועסים על הפרוצדורה החדשה ונעלבים מעצם הדרישה לאסוף את כל התיקים משנת 1948 ולעמוד לאחר מכן מול שלושה רופאים והוועדה הרפואית - כל זה כדי לקבל אלף שקלים בחודש. הם אומרים לי: 'אם הם רוצים שישלמו ואם לא, שלא יעשו טובה ושייחנקו עם כל מה שעשו לנו בחמישים השנים האחרונות. כל הדרישות של משרד האוצר פשוט משפילות אותם".

האוצר: נדרשים רק המסמכים מרגע העלייה ארצה

תגובת המשרד האוצר לטענות: "מדינת ישראל מעבירה מדי שנה תקציבים לקרן הרווחה לנפגעי השואה. בשנת 2005 אף ניתנה תוספת של חמישה מיליון שקלים לתקציב הקבוע. מעבר לכך, המדינה מתקצבת מדי שנה סכום של כמיליארד וחצי שקלים לטובת ניצולי השואה, המשולמים להם בגמלה חודשית הניתנת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. בנוסף, תומכת המדינה בקרנות נוספות שמטרתן שיפור מצבם של ניצולי השואה, במוסדות ציבור הפועלים להשגת פיצויים לנרדפי הנאצים ובארגונים הפועלים להשבת רכוש יהודי.

"כנהוג בכל

 תביעה לפיצויים עקב נכות, יש להוכיח את הקשר בין הגירוש שהתרחש בשנת 1943 לבין הנכות הנפשית הקיימת כיום. על כן, בכל תביעה לפיצויים נדרש תיעוד של ההיסטוריה הרפואית של התובע על מנת שיהיה בידי הפסיכיאטר הבודק את כל המידע הדרוש על מנת לקבוע קשר זה ולאשר את מתן הפיצויים לניצול. עם זאת, נהיר למדינת ישראל כי יהיה קשה לתובעים להמציא מסמכים מאז 43 באם לא חיו בארץ. לכן, על מנת להקל עליהם, יש להמציא מסמכים רפואיים רק ממועד עלייתם ארצה. את התיק הרפואי ניתן לקבל בקופת החולים שלהם".