מה לשמאל ולמחאה הזאת
בשם איזו פוליטיקה רוצים לערוף ראשים? על גב הקצינים הבכירים תצמח הנהגה לאומנית יותר, צבאית יותר, ימנית יותר
מה שהתחיל כניחוח לא נעים של לוחמנות מופרזת בטרוניות של המילואימניקים ששבו מלבנון, השתלט במהרה על השיח הציבורי וכעת זה כבר ברור: מחאת המילואימניקים היא עוד פרק בפרויקט המתגלגל של הימין הפוליטי, דור ההמשך של מחאת הכתומים על ההתנתקות.
בשלבים הראשוניים של התגבשות המחאה, עוד הבליחו פה ושם נצנוצי תקווה שהנה, הציבור שנקרא אל הדגל – ואחר-כך אל הקבר - מתחיל להבין שמשהו יסודי רקוב בדרך הצבאית והמדינית של ארצו. שאלות עקרוניות, שהושתקו בחמת זעם עם פרוץ המלחמה, שבו ועלו לדיון, אפילו באולפני הטלוויזיה. לשם מה יצאה ישראל למלחמה? מדוע לא השכילה לתחום את תגובתה לממדי תקרית גבול, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר? האם 400 הילדים הלבנונים שנהרגו בהפגזות הישראליות היו חייבים למות? האם ישראל באמת ניסתה להשיב את החטופים? האם נשקלו בכלל, לאורך הדרך, חלופות מדיניות לאופציה הצבאית ("מה שלא הולך בכוח, ימשיך לא ללכת ביותר כוח")?
אבוי, האשליה הרגעית הזאת התנפצה חיש מהר. בתוך ימים ספורים לבשה הביקורת על המלחמה חזות אחידה, שניתן לכנותה "ביקורת טקטית". זה התחיל בביקורת לגיטימית על הזנחת מערך המילואים, מחסור במזון ובמים, ובמהרה הפך לביקורת מבצעית על אופן ניהול המלחמה. כל מילואימניק שחזר משדה הקרב הפך בן רגע לקצין אפסנאות, מודיעין ומבצעים. עכשיו התרעומת מתרכזת ב"רפיסות" הדרג המדיני: למה כבלו את ידינו, למה לא הניחו לנו לכתוש עוד כפרים, להגיע עד לליטני, להפעיל את מלוא עוצמת האש שלנו? מי יודע, אולי עוד שבועיים כבר נמחה כולנו שצה"ל לא המשיך עד טהרן. כשג'וני חזר מן החזית, הוא לא חלם לשוב לשם לעולם; כשהמילואימניק שלנו חוזר משם, הוא מתעצבן שהחזירו אותו ומשתוקק רק לחזור. זה לא מלחמות שאנחנו שונאים, זה הברדק.
תנועת מחאה שמוחה על הפסקת לחימה היא תנועה של הימין הפוליטי, ולא משנה כמה אנשים המזהים עצמם כ"שמאל" מצטרפים אליה. שמאל אמיתי לא נרתם להרג מיותר של חפים מפשע, נקודה. אותם תמימים, שחושבים כי "חשבון נפש נוקב" של המערכת הצבאית, יחד עם ניעור יסודי של הימ"חים ותורת הלחימה הצה"לית, הן מטרות שכל העם יכול להתאחד סביבן, ללא מחלוקות פוליטיות - מטעים את עצמם ואת הציבור. אם כל מה שייצא מתנועת המחאה הזאת הוא צבא יעיל יותר, הרי שהיא תסתמן כהחמצה רבתי. שהרי צבא יעיל יותר רק יקל על הדרג המדיני, בעימות הבא, לתת אור ירוק לפעולה צבאית ולהסיר את הבלמים הרופפים ממילא שעומדים לרשותו כנגד "המלצות הדרג הצבאי" (שם קוד אצלנו ל"מדיניות החוץ הישראלית").
ברור לכל שהצבא חייב להתייעל, להשתפר, לשנות מן הקצה את יחסו לאנשי המילואים. כל זה טוב ונכון. אבל אסור למחאת המילואימניקים להתמצות בדרישות הטקטיות הללו, משום שבכך תעבור בשתיקה על עצם תפיסת העולם הברברית שכה הוזילה את ערכם של החיים כאן ומעבר לגבול. מי שחושש ממחאה שתהפוך "פוליטית" אינו יודע מה הוא שח. כל מחאה נגד השלטון היא פוליטית. השאלה היא, בשם איזו פוליטיקה רוצים לערוף כאן ראשים.
התהליך שמסתמן כרגע, שבו מונהגת המחאה בידי קצינים בכירים (ולא חפ"שים), מבשר רעות, משום שבראש מעייניהם של אלה ניצבת טובת הצבא ודימויו, לא האינטרס האזרחי. ניצחון השיח שלהם פירושו ניצחון השיח הכוחני; ההנהגה הפוליטית הבאה שתרכב על גבם תהיה לאומנית יותר, צבאית יותר, ימנית יותר. כולם מדברים על "טיפול שורש", אך רק מעטים מעזים לחפש את שורש הכישלון בקרקע שמתוכה הוא צמח - המיליטריזם שפשה בחברה האזרחית. יחשוב כל מילואימניק טוב-טוב לעצמו, אם הוא רוצה להיזכר כמוטי אשכנזי או כוויקי קנפו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
