פחות מדי נוחי דנקנרים

    אין בקרבנו מספיק יזמים עשירים המפנים את מרצם וכספם פנימה, ולא לשדות זרים

    סבר פלוצקר
    ןעוט...
    צילום: סיון פרג'
    עד לפני שנים ספורות, נוחי דנקנר, הבן יפה התואר למשפחת דנקנר העשירה והמסוכסכת, היה בדיוק כזה: בן מפונק ורוחני, שחיפש את עצמו ואת עתידו לאו דווקא בעסקים. אבל נוחי דנקנר השתנה, כי בכל גיל אפשר להשתנות. בשיא המיתון של האינתיפאדה השנייה הוא קפץ קפיצת ראש לתוך מימיה הצוננים של קהיליית העסקים הישראלית, וגילה לתדהמתו שיש לו חושים עסקיים מפותחים.

     

    תחילה הכניס סדר בחברות האחזקה שמשפחתו הענפה הייתה מושקעת בהן וכינס אותן תחת גג אחד, קונצרן אי.די.בי. אחר-כך ניצל את שיעורי הריבית המאוד נמוכים ששררו בישראל והצטייד בחגורת מזומנים שמנה. ורק אז החל לשלוף: בזה אחר זה רכש או העמיק את השליטה בענפי משק שונים, מביטוח ועד אינטרנט, מסופרמרקטים ועד כימיה. במסע הציד הזה התגלה נוחי דנקנר כשולף המהיר במזרח: לפני שהרגולאטורים הושיטו את ידיהם לכוון האקדחים, הוא כבר סיכל את כוונותיהם. כך הפך מנער תכול עיניים לגבר עסקים קשוח. בעבר - שנראה כיום רחוק כל-כך - קבל באוזניי על הפקידים והממונים, המונעים ממנו לקנות את "בזק"; הוא חש פגוע, חסום בדישו, חשוף לרוח רעה הנושבת מדעת הקהל לכיוון אנשי עסקים כמותו. לא מעט ממהלכיו לאחר מכן מוסברים על-ידי הרצון העז להוכיח שהוא יכול לגבור על פקידות המנסה לכפות את רגליו, ועל רקע שנאת התקשורת לעשירי ישראל.

     

    אחדות מן הרכישות וההשתלטויות של נוחי דנקנר הוכחו כנושאות תשואה יפה. אחרות רחוקות מלהצדיק את ההשקעה. הביזור של עסקיו על קשת כה רחבה של ענפים מנוגדת לחוכמת היסוד של מדע הניהול האופנתי: מיקוד ועוד פעם מיקוד. הרי אין בין חברותיו הרבות סינרגיה אמיתית: טלפונים סלולאריים לא נמכרים בסופרמרקטים, וגם אם היו נמכרים שם, הממונה על ההגבלים העסקיים היה מקפיד שהבעלות הצולבת לא תנוצל לרעה. ידי נוחי לא בהכרח ידי זהב, והמנהלים שהוא מביא לא בהכרח מצטיינים. אבל מהומת האלוהים שהוא הקים ומקים במשק הישראלי היא תופעה מבורכת מאוד. הבלגן שלו עושה לנו טוב. טוב שישנם יזמים כמו נוחי דנקנר, המוכנים ליטול כאן סיכונים גדולים, לנער חזק את הנוף העסקי, לפרוץ קדימה עם רעיונות חדשניים, להתמודד בשוק על שליטה בחברות - כולל בנקים - ולהעיז ללכת על הרפתקאות מסמרות שיער בתוך המשק הישראלי ולא מחוץ לו.

     

    כעת מבקש נוחי לרכוש גם חלק (קטן יחסית, כ-8.5%) מבנק הפועלים, ולהחזיר את הבנק לשליטה מלאה של אזרחים ישראלים. כשלעצמה, זו

     יוזמה ראויה. עדיף שהבנקים הישראליים יהיו בידי משקיעים ישראלים ולא קרנות אמריקניות אלמוניות. אך האם מהלך כזה רצוי לכל המשק, לא רק לבנקאות? גם אני חרד מתשלובות עסקיות דמויות תמנון רב-זרועי וגם אני חושש מריכוז שליטה וכוח השפעה בידי קפיטליסטים מעטים, יהיו הם עצמם פרו-חברתיים ולא-פוליטיים ככל שיהיו. אך מה הפתרון לחששות אלו? להצר מלאכותית, באמצעות חסמים מיוחדים, את צעדיו של נוחי דנקנר?

     

    לא; הסכנה להתפתחותו הדינאמית של השוק התחרותי לא נובעת מכך שמצוי בקרבנו נוחי דנקנר,השאפתן המסתכן, אלא מכך שמצויים בקרבנו פחות מדי נוחי דנקנרים. פחות מדי יזמים ישראלים עשירים, המפנים את מרצם וכספם פנימה, לתוך הארץ, ולא לשדות זרים. פחות מדי בעלי עושר רב, שלא רוצים לנוח על זרי הדפנה של עושרם וכן רוצים לרוץ, להשקיע ולייצר ערכים. בישראל.

     

    הלוואי עלינו עוד מאה נוחי דנקנרים; שרק ירבו.

     

    עוד בבלוג: האופטימיסטים של קרן המטבע