למה כל כך קשה לנו לבקש סליחה?

שאלה:

אנחנו זוג שרב מריבות קשות. אנחנו לא רבים לעתים קרובות, אבל כשזה קורה, אנחנו "נתקעים". לא יודעים להתנצל, להתפייס, הריחוק יכול להמשך שבועות, ושנינו מאוד סובלים בזמן הזה. ממש מרגישים עייפות, חולשה, כמעט דיכאון. למה כל כך קשה להתפייס? האם זו בעיה פסיכולוגית, כשקשה לבקש סליחה?

תשובה:

אחד האתגרים הגדולים ביחסים בין אדם לחברו, ובין חבר לחברתו, הוא היכולת לסלוח. ערב יום כיפור, ראוי להתבונן ולהרהר באקט הזה, ומדוע הוא כה קשה למרביתנו, שחיים בקשר זוגי ומשפחתי.

כשהזולת מתנהג אלינו באופן שלא עולה בקנה עם הציפיות שלנו, אנחנו מתאכזבים, חווים תיסכול, ומשם הדרך קצרה לרגשות של עלבון וכעס. מצב זה, של כעס, הופך בתוך מערכת היחסים לפצע, שמרעיל את הימים ולעתים השבועות שאחריו. בשפה של הפסיכולוגיה ההתייחסותית, הנתק הוא הפצע הזוגי שעלול להזדהם ולהרעיל את מערכת היחסים.

הנתק מרוקן את הזוגיות מאנרגיה

אם נחשוב על קשר כעל ישות בפני עצמה, ולא על אשה ואיש כיחידים, נוכל לראות כיצד הרעל שמייצר הנתק מביא איתו חולשה וכאב, כמו "מחלה" של הקשר. הדבר מתבטא ברגשות עצב, בדידות, ולעתים בסימפטומים פיזיים כמו עייפות, מתח, כאבי ראש, עצבנות ועוד. אם קשר הוא חוויה מעצימה, ממלאת ומרפאת, הנתק הוא ההיפך הגמור, הוא מרוקן את הזוגיות מאנרגיה ומחליש את כלל המערכת (ילדים, סביבה מקצועית וחברתית ועוד).

ולמרות ההכרה הזו, שריב, ריחוק ונתק הם אירוע מסוכן לקשר ולאנשים שבתוכו, רבים מעדיפים לשקוע יותר ויותר עמוק לתוך הנתק, להתבצר בזעמם "הצודק" ולהמתין שהשני יעשה את הצעד להתפייסות ומחילה. מדוע?

ניתן לשער, שמצב של כעס, עם כל הכאב והסכנות שיש בו לבריאות ולקשר, נחווה כמצב יותר בטוח מבחינה פסיכולוגית. לכעוס, להיות "ברוגז", מרגיש כעמדת עליונות, כמי שמסתתר היטב במקלט, אוחז בנשק ומרגיש שם מוגן. לצאת מהכעס, לעשות מחווה של פיוס, פירושו לחשוף את עצמי לזירה מסוכנת של פגיעוּת וחולשה. הטבע האנושי מכוון אותנו למקומות בהם אנחנו חשים בטוחים באותו רגע, גם אם ביטחון זה הוא אשליה ואנחנו יודעים כי ויש לו מחיר גבוה לטווח הארוך.

התבצרות בזעם וברוגז נותנת אשליה של כוח

אותם אנשים שמתקשים מאוד להכיר בטעות, להתנצל ולהתפייס, הם לרוב אנשים שחווים עצמם מאוד חלשים ופגיעים. ההתבצרות בזעם וברוגז מאפשרת להם אשליה של כוח, במחיר הכבד של הנצחת הריחוק והעוינות. אצל אדם כזה, קולו של הלא מודע אומר "אם תתנצלי, את מודה שטעית, את מפסידה נקודות ונתפסת כפחותה. ינצלו זאת נגדך ויפגעו בך". במיוחד הדבר יהיה חריף אצל אנשים שחוו בילדותם הרבה ביקורת, השפלה וכעס, והם התרגלו לצמצם את עצמם ולהשתדל לא להפגין כל טעות או תקלה, לא להודות - כאמצעי הגנה חשוב. בבגרותם, הם יתקשו לשנות את מנגנוני ההגנה האלה, לפתח אמון שמאפשר להתנצל בלי לפחד כל כך מהפגיעה הצפויה.

אדם שמוצא את עצמו לא מסוגל להתנצל או לסלוח, חשוב שיבדוק בתוך תוכו - מה מקשה עלי כל כך? מדוע אני כה פוחדת ממצב של הכרה בטעות שלי או של האחר? מה מונע ממני לעבור הלאה, לאחות את הקרע ולחזור לקשר? בירור כזה יסייע אולי להסיר כמה מכשולים בדרך, ולאפשר ביתר קלות להגיע למצב של פתיחות להכיר בטעות ובפגיעה, מבלי לפחד מהעונש הדמיוני שיבוא אחריה.

אם חושבים על הקשר, הפיוס והסליחה הן הדרך היחידה לאחות את הקרע, לרפא את הפצע, ולחזור למצב בו הקשר הוא מקום מעצים, שממלא אותנו חיונית וכוח. כלומר, אם נראה את טובת הקשר לנגד עינינו, נוכל אולי לצעוד לתוך הסליחה והמחילה עם יותר אומץ, מתוך הכרה שזה צעד שבונה מחדש מבנה שנמצא בהתפרקות.

ולשואלת, אני מציעה לכם, כזוג, לשוחח בזמן שאינכם בריב ולנסות לשתף זה את זו בחששות שלכם. שכל אחד ינסה

להבין, דרך הדיאלוג, מדוע כל כך קשה לה/לו להתנצל וכיצד אתם יכולים להקל על תהליך הפיוס והחזרה מהריב. למשל, ניתן לקבוע סימנים של פיוס, כמו "צעדים בוני אמון", שיסמנו כי הכעס שכך ואתם מוכנים להתקרב מחדש. אולי אם תהיו בטוחים שההתנצלות וההתקרבות יתקבלו בברכה, ללא כעס ולעג, זה יקל עליכם.

• עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.