חיזור גורלי, הגרסה הגברית
נפגשנו בבית קפה, תוך מספר דקות היה ברור שהבחור מאוד אינטליגנטי, אבל משהו שם היה מוזר, משהו באינטנסיביות שלו, בנטייה לקפוץ מנושא לנושא, בהתלהבות המוגזמת. והיתה גם "הודעת הנואשים" המפורסמת
יום אחרי זה הוא התקשר, חברה שלי אמרה לי שאחד מהחבר'ה שלה מעוניין בי ושאצטרף אליהם שוב לפאב. בנכלוליות מה קבעתי איתו מוקדם, כדי שאחרי זה אוכל לצאת איתם ולראות באותו יום מה יכול לקרות עם כל אחד מהם. תהליכי ייעול, אתם יודעים.
נפגשנו בבית קפה, תוך מספר דקות היה ברור שהבחור מאוד אינטליגנטי, אבל משהו שם היה מוזר, משהו באינטנסיביות, בנטייה לקפוץ מנושא לנושא, בהתלהבות המוגזמת. לא יכולתי לשים על זה את האצבע בדיוק, אבל אין ספק שזה היה שם. כעבור זמן מה סגרנו את הפגישה והמשכתי לפגישה הבאה.
טלפון מעיר אותי משנתי, אני מקללת ומחליטה להתעלם, זה היה אפילו עובד, אלמלא הטלפון צלצל שוב כעבור מספר דקות. אני מקללת את עצמי שלא כיביתי את המכשיר, את המתקשר על נודניקיותו ואת העולם כולו, סתם בשביל הגיוון, מסתובבת לצד השני ומעמידה פנים שאני ישנה, הטלפון לא משתכנע וממשיך לצלצל, אני ממשיכה לשחק אותה ישנה עד שבסוף הוא מתייאש ואני חוזרת לישון.
פואטי אבל חצוף, אני רוטנת לעצמי
בבוקר אני מגלה שהבחור הפואטי התקשר, פואטי אבל חצוף, אני רוטנת לעצמי ושוכחת מזה, למען האמת, עסוקה בעבודה ובידיד של חברה שהתחלתי לצאת איתו, אני שוכחת לחזור אליו מספר ימים, עד שאני בודקת הודעות בסלולרי ומגלה מספר הודעות ממנו, כולל הודעת הנואשים: "היי, לא שמעתי ממך כמה ימים, רק רציתי לדעת שהכל בסדר ולא קרה שום דבר רע", המהדרין מוסיפים גם מה הדבר הרע שלא קרה (תאונה מובילה במצעד הדברים הרעים כבר כמה שנים). תאונות קורות, אבל בינינו, הפגיעה היחידה שמשאיר ההודעה חושש ממנה היא הפגיעה באגו שלו.
הודעת הנואשים היא דרך מקובלת חברתית לשאול "למה את/ה לא רוצה אותי". הודעת הנואשים היא גם התחנה האחרונה, הסיכוי שהיא נחטפה בידי שבט אינדיאני זועם וקורקפה למוות נמוך מהסיכוי שתשמור על טיפת כבוד עצמי אם תתקשר אליה שוב.
הודעת הנואשים שלו גורמת ייסורי מצפון עזים, אני נוטה להאמין שלכל אדם מגיע הכבוד הבסיסי של לקבל את ה"לא" בפנים, אני מתקשרת ומגלה שלכל כלל יש יוצא מהכלל.
בתחילת השיחה הוא מתנצל על הצלצולים באמצע הלילה בצורה כה נסערת, שאני מנסה להרגיע אותו ואומרת שלא קרה שום דבר.
"לא, זה לא בסדר, הייתי כמו אחשוורוש שרוצה שוושתי תגיע למשתה ולא מוכן לקבל לא", הוא אומר.
אחי, על "לא כל יום פורים" שמעת?
אני רוצה להגיד לו את מה שיש לי להגיד ולסיים את השיחה, אבל הוא מתחיל במונולוג אינסופי, מספר על כל הטעויות שעשה, למה אנחנו צריכים להיות יחד, למה אני "הבחורה שלו", זורק כמה דברים על קשרים בעבר וממשיך להתנצל.
"אני מתפתל, את לא שומעת שאני מתפתל?"
סיימתי להוריד כביסה לקפל אותה, והבחור עדיין מדבר, אני מחליטה להיות אסרטיבית ושואלת אם הוא מעוניין לשמוע מה דעתי. השאלה מעוררת מונולוג נוסף, בו הוא מתנצל על חוסר הרגישות שלו, מבהיר לי כמה דעתי חשובה לו, כמה הוא לא בסדר שהוא דיבר הרבה וכו'. כעבור כמה דקות, ואחרי שהספקתי לסדר קצת את המטבח, אני שואלת בעדינות אם אני יכולה לדבר. "כן, תדברי כבר, אני מתפתל, את לא שומעת שאני מתפתל?" וממשיך לדבר.
אני קוטעת אותו ואומרת שהוא בחור נחמד, אבל התחלתי לצאת עם מישהו אחר, למעשה, עם הידיד שגם הוא ראה בפאב.
"זה לא מפריע לי", הוא אומר.
"וואלה, שמחה שזה לא מפריע לך, אבל לי כן, אני לא עושה ג'אגלינג בחורים, זה לא הוגן".
"מה זה לא הוגן? אתם לא מתאימים, הוא לא ברמה שלך", הוא אומר.
"אני חושבת שכן, וזה לא לעניין שאתה מנסה להשמיץ אנשים אחרים", אני נוקטת גישה פדגוגית.
"אני לא מנסה להשמיץ, זה מה שאני חושב. אל תמחקי את המספר שלי, אני רוצה שתתקשרי אלי כשתיפרדו". ובאיחול חם זה, השיחה נגמרה, או לפחות פרק א'.
הטלפון מצלצל שוב כעבור כמה דקות: "הייתי רוצה לסיים את זה בצורה ג'יימס דינית, אבל אני לא יכול. אני מציב אולטימטום, יש לך 48 שעות לחזור אלי".
כדור הארץ? מכיר? "אה, אמרתי לך קודם שאני לא רוצה".
"אני לא מוכן להיות חלק מקרקס האבסורד הזה", הוא מכריז.
"קרקס אבסורד" זה מונח קצת גדול לתאר טמבל עם טלפון, לא? אני תוהה. "היחיד שעושה כאן קרקס זה אתה", אני פולטת.
"את האשה שלי, אני יודע את זה, מאז שראיתי את החיוך שלך ומאז שחברים שלך אמרו שאת מאוד אינטליגנטית ולא תסתכלי על מישהו לא חכם, כזאת אשה אני רוצה".
וואלה, ולא חשבת לרגע שאולי הבחורה האינטליגנטית לא תרצה קוקו כמוך? אני תוהה שוב.
"אני יודע שזה נכון, את מכירה את זה שיש משהו שאת משוכנעת בו, אבל את לא יכולה להוכיח לעולם?"
אהדה קלה מתעוררת בי כלפיו, ההרגשה הזאת שאתה יודע משהו ולא מצליח להראות אותו לצד השני היא הרגשה שכמעט כל אחד נתקל בה פעם, והיא הרגשה כל כך כואבת ומתסכלת. לא יכולתי שלא לחשוב על הפעם בה ידעתי, פשוט ידעתי, שאני והבחור נהיה מאושרים ביחד, אבל עשיתי טעויות והבחור חתך. עד היום אני עדיין בטוחה שיכולנו להיות מאושרים ביחד ומרגישה צביטה קטנה בלב כל פעם שאני נזכרת בו.
האהדה נמוגה כשאני מתעוררת מצפצוף של הודעה. בנוהל אני מקללת את עצמי (וגם נוזפת בי בחומרה על כך שאיני לומדת), את משאיר ההודעה ואת שאר העולם. בבוקר אני רואה שלוש הודעות חדשות, באחת הוא מתרה בי שלאור גודל הפדיחה (כלומר, הבחור שאני יוצאת איתו) כדאי שאתקשר אליו מהר, ובשנייה ובשלישית הוא מבהיר לי שזאת לא בחירה שמתאימה לבחורה שלו.
חשבתי לתומי שהסאגה הפסיכוטית הסתיימה כאן, אבל בצהרי היום קיבלתי הודעה שהוא טס ללפלנד לכמה ימים (לפלנד = מחלקה סגורה?) ושנדבר כשיחזור. המשך יבוא?
לפנייה לכתב/ת 
