תהיו קצת חלוץ
אחרי ההתנתקות ולבנון, כשהממשלה איבדה מטרה, כיוון ודרך - הוא נותר מסתחרר באוויר, סופג את אש העם
החוק הראשון בחייו של כל לוחם הוא לדעת מתי לסגת. דן חלוץ ידע היטב שאין מוצא. הוא הבין שוועדת וינוגרד עומדת לנגוס במלוא שיניה המשפטיות במה שנותר מיוקרתו המקצועית והציבורית. הטייס סקר דרך משקפי השמש השחורים שלו את מטוסי האויב שעלו מולו, עשה אחד ועוד אחד - ובחר בטקטיקה שאומרת: אתם רוצים אותי בתור שעיר לעזאזל? קבלו.
ההחלטה של חלוץ נכונה בכמה רמות, מהלאומית ועד האישית. מבחינה לאומית, המלחמה בלבנון הציבה יותר מדי סימני שאלה לגביו - שעתידים היו להפוך לסימני קריאה בקרוב מאוד. אדם שיש סיכוי שייאלץ להוביל את צה"ל למלחמה הבאה, לא יכול לעמוד מול מפקדים כשאות הקין הזה מתנוסס על חולצתו, לצד כנפי הטיס והעיטורים.
אבל חלוץ גם החליט נכון מבחינה אישית, שכן הוא הבין משהו חשוב: אין דבר שהחברה הישראלית אוהבת יותר מאשר לסלוח למי שביצע את תהליך ה"חטאתי פשעתי" המתבקש. כל חטא ניתן למרק, אם יעבור מספיק זמן ואם האחראי ילך הביתה, יחכה קצת - ואז יסביר שהשתנה. הפוליטיקה הישראלית מלאה בדוגמאות כאלה (אהוד ברק הוא הנוכחית), וחלוץ סומך על כך שגם הקריירה הציבורית שלו תצא מחוזקת. לא עוד יאמרו: "חלוץ? האחראי לכישלון בלבנון?", אלא: "חלוץ, היחיד שלקח אחריות על הכישלון בלבנון".
דיברו הבוקר רבות על אטימותו של הרמטכ"ל היוצא (כפי שהתבטאה בפרשת המניות), היוהרה החיל-אווירניקית ("מכה קלה בכנף"), הקישור לפוליטיקאים מול הריחוק מרגבי האדמה שהחייל הפשוט צועד עליהם. אבל הטרגדיה הגדולה של חלוץ היא בכך שהקים לעצמו אויבים פשוט משום שביצע, בהתאם להבנתו, את פקודות הדרג המדיני. בהתנתקות, מהלך אומלל שאותו הוציא לפועל בצורה מזהירה, הוא עשה את מצוות אריאל שרון; בלבנון ניסה לתרגם את הצווחנות הטירונית של אולמרט ופרץ למתקפה, שהשתנתה בהתאם למצבי הרוח בממשלה. וכשהממשלה איבדה מטרה, כיוון ודרך - הוא נותר מסתחרר באוויר, סופג את יריות הזעם של המילואימניקים, המשפחות השכולות ומה שמכונה "העם".
אולי לעולם לא נדע מה באמת אמר דן חלוץ בפורומים הסגורים עם ראש הממשלה ושר הביטחון בימים של המלחמה. אולי ועדת וינוגרד היא שתצטרך לקבוע מי כאן נתן את ההוראות, ומי ביצע; מי היה הרוח החיה - ומי פחות. אבל דבר אחד די ברור, כבר בשלב זה: דרשנו את ראשו של דן חלוץ - וקיבלנו אותו. יום אחד יישבו ההיסטוריונים ויגידו אם הלחץ של כולנו היה נכון, או שמא נותב למטרה הלא-נכונה.
הפרשה הזו לא מסתיימת בראשו של חלוץ. זו לא 1973, ולא ייתכן שרק הצבא וראשיו ישלמו את המחיר. הם יתחקרו, הם יוענשו, הם יתפטרו - ולמעלה, בענן שכולו צמר גפן מתוק, תשב לה ממשלת אולמרט על 78 ח"כיה, ותתמוגג. לנשיא האמריקני הארי טרומן היה שלט מפורסם על שולחנו בבית הלבן, שאמר: "The buck stops here" - כאן המקום שבו צריך לקחת את האחריות הסופית, שממנו לא ניתן יותר לגלגל הלאה. מישהו מוכן להמר על כך שלאולמרט ולפרץ אין שלט כזה?
דן חלוץ התפטר. בסופו של דבר, וזה מה שקובע - הוא קיבל אחריות למעשיו, דבר שלא ראינו הרבה אישי ציבור עושים, בעידן של סחי ורפש ציבורי שכמותם לא ידענו. קצב ממשיך, וגם אולמרט ופרץ ועוד רבים וטובים, שלא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. לפחות עכשיו, נוכל להישיר מבט ולהסביר: חלוץ אנחנו רוצים מכם. תהיו קצת חלוץ, וקחו אחריות.
מומלצים
